מעשה קידושין אינו קניין כמו קניין ממון

מעשה נתינת גט צריך שיהיה מצורף לדיבור שאומר הרי זה גיטך. גם מעשה קידושין, נתינת פרוטה או שטר או ביאה, צריך שיהיה מצורף אליו דיבור שיאמר הרי את מקודשת לי. במעשה קניין ממון די במעשה וגמירות הדעת ואין צריך לצרף לו דיבור כדי שיחול, אלא רק במקומות שאפשר לטעות בפירוש המעשה.

בדרך כלל מעשה הפועל חלות הוא על ידי שמעמיד מציאות של צורה המכילה ומשקפת את שורש עניין החלות. מעשה קניין מעמיד צורה של העברת החפץ מזה לזה.

בשטר קידושין הוא כותב הרי את מקודשת לי בשטר זה ונותנו לה [קידושין ט' א']. וזה היפך עניין קניין שטר שהמוכר מתחייב בשטר ונותנו ללקוח לראיה שקנה. ובקידושין הבעל שהוא כמו הקונה כותב בשטר שמקח שלו ונותן למוכר. אלא באמת מעשה קידושין אינו קניין ממוני כלל, והיא נעשית "שלו" באותו מובן שילדיו הם "שלו" [רש"י קידושין כ"ג א' "ואיהי לא אקניה לבעל לגופה", ועיין בר"ן על הרי"ף בגיטין [ג' א' מדפי הרי"ף] שסובר שאם מוציאים על אדם שטר לגבות ממנו ממון יכול לטעון שמא הוא מזוייף להצריכו קיום, ואילו לגבי גט אין הבעל יכול לטעון שמא הוא מזוייף להצריכו קיום. וביאר את החילוק בין שמוציאים ממנו ממון על ידי השטר לבין שמוציאים ממנו את אשתו על ידי השטר "לפי שאין אשה זו ממונו של בעל אלא ברשות עצמה היא להנשא ואנן לא מנעינן לה". ועוד מוכח כן מכמה סוגיות ואין כאן מקום להאריך]. צורת מעשה הפועל חלות הקידושין אינו מתייחס באופן ישר לתוכן חלות הקידושין אלא מרמז אותו על ידי עניין אחר שיש בו דמיון אליו. המעשה הוא כצורת מעשה קניין, ופועל חלות שיש בה רק דמיון לקניין אבל באמת היא עניין אחר ואינה קניין על הגשם כמו קניין ממון. לכן די בצורה שהיא רק קצת כדמות מעשה קניין שנותן שטר שכתוב בו שהדבר עובר מרשות לרשות, אבל אין קפידא אם הוא בעניין שאינו שייך לקניין שהקונה יכתוב שהמקח שלו ולא המוכר.

כיוון שצורת המעשה פחות קשורה לחלות הנפעלת יש צורך לצרף למעשה דיבור לעשותו מעשה מפורש. והדיבור הוא חלק מעצמיות המעשה ופועל את החלות בצירוף למעשה, שמ"כי יקח איש אשה" שהוא דין במעשה הקניין לומדים גם שהוא זה שיאמר הרי את מקודשת לי ולא שתאמר היא הרי אני מקודשת לך בפרוטה זו שאתה נותן לי.

להצד בקידושין ה' ב' שחופה קונה לעשות קידושין [ולא רק נישואין] ייתכן שאינו צריך לומר הרי את מקודשת לי בהכניסי אותך לחופה זו, אלא די שיכניסנה לחופה לשם קידושין בלא אמירה, שהיא צורה השייכת יותר לעניין חלות הקידושין.

בגט גם כן אינו הקנאה ממונית. ויש דין אמירה בצירוף למעשה.

עיין שולחן ערוך אבן העזר סימן קל"ו סעיף א' "המגרש צריך שיאמר כשיתן לה הגט הרי זה גיטיך וכיוצא בזה. ואם נתן בידה ולא אמר כלום הרי זה גט פסול". הלשון פסול פירושו שפסול רק מדרבנן ואם נישאת לשני תופסים קידושיו שמהתורה אינה אשת איש ואינה יכולה לצאת ממנו בלא גט. ואם אינו גט מהתורה כלל אינו נקרא גט פסול אלא "אינו גט" ואז היא נשארת אשת איש ואם קידשה אחר לא תופסים קידושיו ויכולה לצאת ממנו בלא גט. ומבואר שדעת השולחן ערוך [והוא לשון הרמב"ם פרק א' מגירושין הלכה י"א] שדין אמירה בגט הוא רק מדרבנן. ועיין שם בבית שמואל שהביא דעת הטור והר"ן והשלטי גיבורים שאם לא אמר אינו גט, שהגט בטל מדאורייתא.
לגבי קידושין בשטר, ברש"י על המשנה בקידושין ב' א' מבואר שבשטר אין צריך לומר הרי את מקודשת לי. וכן גם לשון הרמב"ם פרק ג' מהלכות אישות שבכסף וביאה כתב "אמירה" ובשטר "כתיבה". ומשמע שהטעם משום שבשטר הכתיבה מפרשת כמו אמירה ולכן די בכתיבה. מטעם זה גם בגט מהתורה אין צריך אמירה כיוון שהכתיבה היא כמו אמירה, ורק מדרבנן תיקנו שגם יאמר בפיו.

כשנותן פרוטה לקידושין צריך שיאמר הרי את מקודשת בזמן הנתינה עצמה ולא יועיל אם יאמר אחרי שהפרוטה כבר בידה. שתוצאת מעשה נתינת הפרוטה היא רק במספר הפרוטות שיש לה. שקודם היו מאה ועכשיו מאה ואחת. אבל גוף המתכת של הפרוטה אין בו קפידא כלל ואחרי הנתינה אינו מתייחס לנתינה יותר משאר פרוטותיה. ואם רוצה להחזיר את מה שנתן יכולה להחזיר מטבע אחר. מה שאין כן בנתינת גט מציאות מעשה הנתינה נמשכת גם בשעה שהגט מונח ברשותה ואינו מסתיים מייד עם סיום הנתינה. לכן יכול להצטרף אליו הפירוש בדיבור לא רק בזמן המסירה עצמה אלא גם אחר כך כשהוא כבר אצלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: