קבוע כמחצה על מחצה דמי

יש כמה דינים בתורה המורים כיצד לדון כשיש ספק. וכגון דיני חזקות, או דינים מתי ספיקו לחומרא או ספיקו לקולא. אחד מדינים אלה הוא רוב, שמורה שאם יש ספק לילך אחר ברוב.

יש חילוק בין ספק לבין חסרון ידיעה. למשל אם אדם בא לסופר שיכתוב לו גט, והסופר אינו יודע את שמו, אם לרוב אנשי המקום קוראים אברהם אין הסופר יכול לכתוב בגט אברהם מכח הדין שהולכים אח הרוב.

ספק הוא כשהדבר שעליו דנים מצד עצמו נמצא במצב שאין ידיעה עליו. אבל אם חסרון הידיעה אינו שייך למצב של הדבר הנדון בעצמו אלא הוא מקרה חיצוני לו, אין זה נחשב שיש כאן דין ספק לגבי דינו של הדבר.

משל לזה הוא שאם יש חפץ שנמצא במצב שאנשים לא ישלמו עבורו ממון בשוק, אם המצב הוא מצבו של החפץ מצד עצמו וכגון שיש עליו איסור הנאה, או שהוא נפל כבר מהגג ועדיין לא נשבר לפי הצד שהולכים בתר מעיקרא, נחשב שאינו שווה פרוטה. אבל אם יש סיבה מקרית חיצונית שלא ישלמו עליו ממון, וכגון שיש אריה העומד בדרך המובילה אל החפץ, בוודאי דינו כחפץ שיש בו שווה פרוטה אע"פ שבמציאות לא ישלמו עליו ממון [וכך הוא דינו של חפץ שנפל מהגג להצד שהולכים בתר בסוף שזה נחשב מקרה חיצוני לחפץ וכמו אריה].

כך גם אדם שבא לסופר ואין הסופר יודע את שמו, הספק שיש לסופר על שמו אינו שייך לעצמיותו של מצבו של האדם, אלא הוא סיבה מקרית חיצונית לו, ולכן אין לו דין של ספק לגבי דינו של אותו אדם, ולכן אין הסופר יכול להשתמש בדין רוב כדי להכריע את הספק הזה. שדין רוב נאמר רק במקום שיש ספק ולא במקום שיש חסרון ידיעה.

אם יש לפני פלוני שורה של בני אדם עומדים מולו, והוא אינו יודע מי מהם כנעני ומי ישראל, והוא מכוון לזרוק אבן על אחד מהם וזרק עליו והרגו, זה כמו אדם שבא לסופר ואין הסופר יודע את שמו. כך גם כאן הוא אינו יודע אם הוא כנעני, אבל זה רק חוסר ידיעה אצלו, שמצד המצב של מי שנהרג אין בו סיבה מצד עצמו שלא יהיה ידוע אם הוא כנעני או ישראל. לכן אין זה נחשב שיש כאן דין ספק על הנהרג מי הוא, ואין הרוב יכול להכריע האם הוא ישראל או כנעני.

אם זורק אבן לתוך חבורת אנשים שכל אחד עומד במקום, ומייד עם הזריקה היא הייתה מכוונת לאחד מהם בוודאי ופגעה בו, רק איננו יודעים אם הוא ישראל או כנעני כי איננו מכירים אותו, זהו כמו שעומדים לפניו בשורה וזורק על אחד מהם, שאין כאן ספק אלא רק חסרון ידיעה ובזה אין רוב יכול להכריע.

אבל אם חבורת האנשים היו כל הזמן הולכים סחור סחור, בזמן זריקת האבן המצב של האבן והאנשים מצד עצמו מונח בו סיבה לחוסר ידיעה על מי זורקים את האבן. ואפילו אם היה כתוב על כל אחד אם הוא כנעני או ישראל והזורק היה רואה את הכתוב, עדיין כיוון שהם כל הזמן נעים לא היה יודע אם הוא זורק על ישראל או על כנעני, שיש כאן סיבה מצד מצב הדברים עצמו של חסרון ידיעה, ולזה יש דין ספק ועל זה נאמר בתורה שרוב מכריע את הספק והולכים אחרי הרוב.

כשהם קבועים במקומם, ובשעת הזריקה ידוע על מי נזרק רק איננו מכירים אם הוא ישראל או כנעני, זהו כמו שהיה כתוב על כל אחד אם הוא כנעני או ישראל, רק הזורק אינו יודע לקרוא את הכתוב. שחוסר הידיעה הוא סיבה מקרית חיצונית למצב האבן והאנשים מצד עצמם.

בקבוע שאין כאן דין ספק ואין דין רוב יכול להכריע, עדיין אע"פ שחוסר הידיעה הוא סיבה מקרית חיצונית למצב האבן והאנשים, עדיין סוף סוף איננו יודעים אם לתת בזריקה דין זריקה על ישראל או דין זריקה על נכרי. ואע"פ שאין לזריקה דין "ספק" שיהיו בה דיני הכרעת הספיקות שאמרה תורה, סוף סוף מה שאין בה "דין ספק" לא מועיל לנו שנדע האם זרק על ישראל או על נכרי.

ובזה יש חילוק, שלגבי דין רוב שאמרה התורה להכריע ספק, לשיטת חכמים החולקים על רבי שמעון לומדים מהפסוק "וארב לו" שהכרעה מכח רוב זהו רק במקום שיש ספק מצד עצם המצב שבו נמצא הדבר עליו אנו דנים, ולא במקום שיש רק חוסר ידיעה. אבל סוף סוף גם כשהוא רק חוסר ידיעה אנו צריכים לנהוג או כך או כך, והדינים מתי ספק הוא לחומרא או לקולא שייכים גם בזה, ואם הדין הוא שבספק נפשות הולכים לקולא אז גם בחוסר ידיעה נלך לקולא. ולכן לא ייהרג אם זרק אבן לגו שיש שם ט' ישראלים וכנעני אחד.

יש בעניין קבוע כמה סוגיות חמורות ותלוי בעוד סברות עמוקות וחילוקים דקים וחילוקי דעות בפוסקים, והאריכו בזה במפרשים ובפוסקים הרבה, וכאן כתבתי רק את יסוד הסברא בפשטות ובאופן כללי כפי שנראה כעת, ובכל סוגיא בפני עצמה יש לעיין במה שמבואר בה ובוודאי שלהלכה יש לעיין הרבה בפוסקים באותו עניין.

יש לעיין האם במקום חוסר ידיעה אומרים ספק דרבנן לקולא. וכגון אדם שיש בידו דבר מאכל שבוודאי מותר מהתורה רק יש מקום להסתפק שמא יש בו איסור מדרבנן. וכתוב עליו אם יש בו איסור מדרבנן או לא, רק אין האדם יודע לקרוא מה כתוב ולא אפשרי לו לשאול אדם אחר. כך שהמאכל מצד עצמו אינו במצב של חוסר ידיעה כיוון שכתוב עליו על ידי נאמן עם חותם, וסיבת חוסר הידיעה היא מקרה חיצוני למצב המאכל, שמי שרוצה לאכלו אינו יודע לקרוא. האם יוכל לומר ספק דרבנן לקולא. שהרי קבוע הוא רק חוסר ידיעה ולא ספק עצמי, ואומרים בו ספק נפשות לקולא. וכמו שיש כלל ספק נפשות לקולא יש גם כלל ספק דרבנן לקולא.

הנראה לפני העיון שמסתבר שלא יוכל להקל משום ספק דרבנן לקולא, שכיוון שאין לו דין ספק אינו יכול להקל בו מכח כללים איך נוהגים בספק וממילא צריך להחמיר. וספק נפשות לקולא אין זה קולא אלא שמחמירים לא להרוג אדם. וזה כתבתי רק לפום ריהטא לפני העיון.

.

– – –

.

תגובה:

לכאורה בדרבנן גם בחוסר ידיעה אומרים סד"ר לקולא והא ראיה שבדרבנן עושים מעשה ואח"כ שואלים.

בדיני קבוע "תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי מצה שקל אי חמץ שקל היינו תשע חנויות. פירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא דתנן תשע חנויות כולן מוכרין בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב"
לכאורה כאן יש חוסר ידיעה זהה בשני המקרים ואעפ"כ אחד מוגדר קבוע ובאחד הולכים אחר הרוב.

.

– – –

.

מענה:

.

לגבי צבורים של מצה, כתבו בתוספות זבחים ע"ג ב' ד"ה ונכבשינהו, "והיינו טעמא דגבי ציבורין מיירי בדשקל עכבר קמן שנולד לנו הספק במקום קביעות" [ועיין עוד שם]. וכן בפסחים ט' ב' כתבו בתוספות ד"ה היינו לגבי עכבר וחנויות "ואומר ר"י דהכא מיירי כשראינו שלקח מן הקבוע שנולד הספק במקום קביעות אבל אם לא ראינו הוה ליה כפירש ואזלינן בתר רובא".
ראינו מאיזה ציבור לקח העכבר, רק לא יודעים אם הציבור הזה הוא מצה או חמץ. וכן בחנויות ראינו מאיזו חנות לקח רק לא יודעים אם החנות הזו מוכרת שחוטה או נבלה. באופן כזה הציבור או החנות במצב העצמי שלהם לא מונח סיבה לעורר ספק עליהם. מצד מה שהם הדרך שכל העולם יידע מה הם, רק אנו לא יודעים. וכמו שנפל השלט שכתוב עליו מה הם וזה כמו אדם שבא לפני סופר והסופר אינו יודע את שמו.

באמת צריך כאן ביאור נוסף, שגם אחרי שפירשה החתיכה מהחנויות ונמצאה ברחוב, או שפירשה חתיכה מהצבורין ומשם לקח העכבר, גם לכאורה אפשר לומר שמצד עצמיותה היא נבילה או טריפה ואין בה ספק, ורק אנו לא יודעים מה היא. וכן מקווה שנולד עליו ספק אם יש בו מ' סאה או אין, הוא עצמו אין בו ספק, רק אנו לא יודעים.

חתיכה זרוקה ברחוב, או מקווה, המצב שלהם צורתו כזו שאין דרך לשום אדם לדעת. וגם אם במקרה יש בעולם מי שיודע אין לחשוש לזה כי זה מקרה ומהיכי תיתי שיהיה מישהו שיודע, וצורת המצב העצמי של החתיכה היא שהיא במצב שאינו מבורר לבני אדם באופן כללי אם היא שחוטה או מצה.
אבל חנויות וציבורין הם דברים שלא נעשו במקרה כמו חתיכה זרוקה שנפלה במקרה, אלא צורתם, דרך העמדתם וסידורם, מוכיחה עליהם שהועמדו שם מסודרים על ידי בני אדם בכוונה, ומי שסידרם שם יודע אם הם שחוטה או מצה. וכן מי שיש לו עסק איתו, כמו בני המבוי שרגילים לקנות בחנויות או מי שמכר לו או קונה ממנו את הציבורין וכיו"ב. לכן בזה צורת הדברים שיש בעולם מי שיודע, ורק אנו איננו יודעים וזה מחשיב שזה חוסר ידיעה ולא ספק.
לפי התוספות מדובר שראינו כשלקח מציבורין או קנה מהחנות ואנו יודעים מאיזו חנות ומאיזה ציבור. צורת הדברים שיש בעולם אנשים שאם נאמר להם בשר שנלקח מהחנות השנייה מצד ימין, זו שהדלת שלה צבועה כחול, מה דינו? הם יידעו להשיב שהוא שחוטה או נבלה. וכן אם נשאל את מי שהעמיד את הציבורין. הספק שלנו הוא רק כי לא מזומן לנו לשאול אותם, וזה נחשב חוסר ידיעה ולא ספק. ובחתיכה זרוקה ברחוב אין זה כך, שאין הוכחה ממצבה ודרך עמידתה שיש את מי לשאול.

.

– – –

.

וזה היסוד שכתב הרמב"ם בסוף הלכות גירושין:
"אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו"ם המסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שבארנו. שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה. אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה…  כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו."
הריגת אדם או הלוואה נעשה ברגע, ורק מי שהיה באותו רגע יכל לדעת מי הרג ומי לווה. לכן זה דבר שיש בו דין עדות על הגילוי שלו, כי מצד עצמו הוא לא ידוע ועל ידי העדים נודע.

לעומת זאת העובדה שפלוני כבר איננו בין החיים היא מצב מתמשך וכל פעם שמישהו שואל אודותיו עונים לו שהוא כבר מת וזה הולך ומתפרסם מעצמו, ומצד עצמו הוא ידוע ורק אנחנו עדיין לא יודעים. ולמשל כמו מי שנמצא בחדר סגור ולא יודע אם כעת יום שישי או כבר שקעה החמה ונכנסה השבת, די לו לשאול כל אדם שמסתבר שאינו משקר ויידע אם לנהוג בדיני שבת או לא. ואין בזה גדרי עדות כיוון שזה רק גילוי מילתא, זה רק גילוי עובדה לי שאני אינני יודע אבל מצד עצמו זה לא דבר שהוא בלתי ידוע.

העתקתי רק חלק מלשון הרמב"ם, והוא ערב בדין זה עוד דין אחר שצריך שהעד יחשוש לשקר, והוא דין שהצריכו חכמים להתיר את האשה, ועיין כאן ביאור בכל לשון הרמב"ם בזה.

.

– – –

עירובין ס"ז ב: "בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא".
רש"י: "בדאורייתא מותבינן תיובתא. באיסור של תורה וחכם מורה בו היתר ויש בתלמידים שיודע להשיב ישיב קודם מעשה שלא נעבור על דברי תורה. אבל בדרבנן כגון עירובי חצירות שבקינן לחכם לעשות כהוראתו והדר מותבינן ליה ללמוד אם יפה הורה".

אם הורה חכם שהגיע להוראה מסתבר שאין כאן לא ספק ולא חוסר ידיעה, שסמכותו להורות לא תלויה בכך אם יש לתלמיד קושיא להקשות או לא, ומה שתלמיד סבור שיש לו קושיא אינו סיבה להחשיב את הוראת החכם כדין ספק. והרי אין לזה סוף, שלמה יהיה תלוי רק באותם תלמידים שיושבים שם, ומן הסתם על כל הוראה יש איזה תלמיד בעולם שעולה בדעתו קושיא אפשרית ואז כל ההוראות יהיו בגדר ספק.
לעניות דעתי נראה שבוודאי אחרי שהורה החכם נחשבת הוראה ואין כאן ספק, רק מדובר על סדר הדיון בישיבה והקפדה על כבודו של הרב ואלה פרטי דינים בהלכה של כל המורה הוראה לפני רבו חייב מיתה.
אם הרב רק אמר הלכה דרך הלימוד, בוודאי יכולים וצריכים התלמידים להקשות כחפצם. אבל אם אמר הוראה למעשה, אם התלמיד מקשה בכונה דווקא לפני שיעשו כהוראת הרב שמא הרב טועה, יש כאן שאלה של מורה הלכה בפני רבו.
כשפסק רבה מתוך חוסר ידיעת המציאות שהיה סבור שערבו או שיתפו, אביי "התפרץ" לדבריו לפני שעשו מעשה ואמר שלא ערבו ולא שיתפו, ובזה לא היתה פגיעה בכבודו שרצה למנוע ממנו הוראה מתוך טעות שהיא בלי ספק טעות ולא שייך עליה תירוץ.
ואז אמר רבה שיביאו על ידי גוי, ולאביי היתה קושיא למדנית על זה ששייך עליה תירוץ, ורב יוסף לא הניחו להקשות. מכך שלא הניחו ולא רק אמר שאין צורך להחמיר לשאול לפני מעשה משמע שיש כאן נדון של כבוד הרב.
ועל זה חילקו שבדאורייתא אע"פ שאין הוראת הרב נחשבת "ספק", מכל מקום מותר לשאול לפני שעושים מעשה ואין זה נחשב פגיעה בכבוד הרב. ובדרבנן עליו לשאול אחרי המעשה כדי שלא יהיה בזה סרך של מורה הלכה בפני רבו.
אמנם אתה צודק שאם כדבריך שנחשב ספק, החילוק בנוי על הכלל ספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא, אבל לדברי שלהוראת הרב אין דין ספק, ואינו שייך לכללים ספיקו לחומרא או לקולא, אם כן הרי אנו צריכים להיזהר באיסורים דרבנן באותה מידת חומרא, שמה שאמרו ספיקו לקולא אין הכוונה שהחיוב להזהר בהם הוא פחות מדיני תורה, ולמה חילקו בין דאורייתא לבין דרבנן. שגם באיסור דרבנן הכוונה של השואל להציל ממכשול בדיוק כמו בדאורייתא, ומצד יראת שמיים יש לירא מעבירה דרבנן באותה מידה ממש, ולמה זה יותר פגיעה בכבוד הרב.
אין לי תשובה ברורה לזה, אבל עדיין נראה לי שלא מסתבר לומר שלהוראת הרב יהיה דין ספק רק משום שעלה בדעת התלמיד להקשות.
ושמא אפשר לחשוב על כיוון ליישב, שבדרבנן מקור קביעת ההלכה מתחיל בחכמים, ואם חכם שהגיע להוראה מורה הרי הוא ה"דרבנן" בעצמו, ופחות שייך לראות את האפשרות שלא יהיה לו תירוץ כהצלה ממכשול. כזכור לי כתוב, אינני זוכר כעת היכן, אולי בחזון איש, שמה שאין אמוראים חולקים על תנאים אין זה משום שאין להם סמכות מצד כללי הכרעת ההלכה לחלוק, אלא פשוט אינם רוצים לחלוק. והראיה שיש פעמים שכן חלקו. קושיא מפסוק לא שייכת שהרי זה דין מדרבנן, ואם יקשה מכח משנה או ברייתא, אין זו פירכא גמורה שיש לרבה מעיקר הדין סמכות לחלוק. ולחשוב שרבה טעה טעות גמורה בסברא זו פגיעה בכבודו שהרי הגיע להוראה. לכן אין כאן כל כך הצלה ממכשול בקושיא. ובדין דאורייתא אפשר שיש לו פסוק או דרשא לסתור וזו פרכה גמורה ולכן המניע לשאלה מתפרש כרצון להציל ממכשול ולא כמי שקופץ בראש וחושב שהוא חכם כמו רבו. ועדיין צריך עיון.

– – –

כתב הפני יהושע פסחים ט' ב':
"תו קשיא לי דהא קיימא לן בפשיטות דבהיכא דסמיך בידן [שסמוך בידינו. כלומר קרוב ואפשרי] שאפשר לברר הספק לא מקרי ספק כלל ואם כן מהאי טעמא גופא כל שכן שיש לנו להחמיר בספק זה להצריכו מיהא בדיקה. שהרי אפילו ברובא דעדיף מחזקה כתבו רוב הפוסקים ביורה דעה (סימן א' סעיף א') דאע"ג דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אפילו הכי יש לבודקו כשהוא לפנינו אע"ג דלא איתרע רובא וחזקת היתר כלל. וכן בסכין בדוק מצרכינן ליה לכתחילה לבדוק הסכין אחר שחיטה אע"פ שהסכין בחזקת בדוק ולא איתרע".

ועיין בשולחן ערוך אורח חיים סימן ח' לגבי בדיקת הציצית לפני הברכה, עיין שם במגן אברהם, ט"ז וביאור הגר"א שגם הביאו שכיוון שאפשר לבדוק לא סומכים על חזקה וכמו שמבואר ביורה דעה א', ובפשטות הוא מטעם שכתב הפני יהושע שבאופן זה אינו נחשב ספק.
ואם כן מסתבר שגם אם יש סיבה מקרית שדווקא הוא אינו יכול לברר אבל הוא גלוי לאחרים עדיין לא ייחשב משום כך כספק.
המגן אברהם כתב שאם על ידי שיבדוק יאחר לתפילה בציבור נחשב שאינו יכול לבדוק ויכול לסמוך על החזקה וזה שלא כדברי.
אמנם הט"ז שם כתב שמשום החשש שמא ילבש בגד ד' כנפות ללא ציצית אין מצריכים לבדוק אלא רק משום הברכה שלא תהיה לבטלה משום חומרא דלא תישא.
ובאמת היכן שאין סיבה לעורר ספק אין צריך להגיע לדין חזקה או רוב, שדבר פשוט הוא שהיכן שלא היתה סיבה חדשה לעורר ספק לא מתעורר ספק כלל ואין צורך לדינים שאמרה תורה להכריע בספיקות כגון חזקה ורוב, ובמקווה נחשב שיש סיבה לעורר ספק שמא נחסר שדרך המים להתמעט עם הזמן, אבל בציצית או סכין מהיכי תיתי לעורר ספק כדי שנאמר שצריך לסמוך על דין חזקה או רוב שאז אם הוא רק חסרון ידיעה כיוון שאפשר לברר לא נסמוך ונחמיר להצריך בדיקה. ובציצית אמרו שדרך החוטים להיפסק, וצריך עיון אם משום כך מעיקר הדין נחשב סיבה לעורר ספק או שהוא רק חומרא. וממה שלא חוששים משום שמא ילבש ד' כנפות בלא ציצית אלא רק משום ברכה לבטלה בגלל חומר לא תישא" נראה שזו רק חומרא, ואפשר שלכן במאחר לתפילה החשיבו כאינו יכול לבדוק. וצריך עוד עיון רב.

3 תגובות to “קבוע כמחצה על מחצה דמי”

  1. אלון Says:

    בכתובות טו. מביאים את הדין של תשעה שרצים וצפרדע אחד כדי להוכיח את דין קבוע.
    והנה, אם נומר שהחיות האלה דומות (כפירוש רש"י) אז אין אדם בעולם שיודע לומר מיהו הצפרדע, כך שהספק אינו נובע מחוסר ידיעה של האדם אלה מהמצב של פגרים עצמם.
    לכאורה הדבר מקשה על שיטה הנ"ל.

    • nirstern Says:

      הקושיא טובה ונכונה.
      אבל נלענ"ד שאפשר ליישב, שהנה שרץ (רש"י שם כתב שמדובר בצב) וצפרדע הם מיני חיות נפרדים. לא מסתבר שאם אדם יסתכל עליהם בעיון היטב לא יוכל להבחין מי מהם צפרדע ומי מהם צב. והרי אין דין שכל מי שנגע בצפרדע טמא כי אין לנו יכולת להבחין האם זה צב או צפרדע ותמיד נטמא מספק שמא נגע בצב ולא בצפרדע. וגם בצב לעולם לא תהיה לנו טומאה בוודאי אלא רק מספק כי תמיד אפשר שהיתה זו צפרדע ואין להבחין. ולא שמענו דין כזה.
      ונראה שמדובר שהאדם נגע בהיסח הדעת ובלי לשים לב היטב, וכשלא מסתכלים היטב בעיון לפעמים לא מבחינים אם זה צב או צפרדע כי הם דומים, ואחרי זמן מה הוא התעשת ושאל את עצמו במה בדיוק נגעתי והאם אני טמא, והסתכל למקום שבו נגע והוא רואה שם תשעה צפרדעים וצב או תשעה צבים וצפרדע וכעת אינו יכול לדעת במי מהם נגע.

  2. ביאור על שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' ל"ד – חלק ג (ביאור יסודי בעניין עדות) | קבוצת לימוד תלמוד עם ניר שטרן Says:

    […] שמצד עצמו אינו ידוע לבין מה שבמקרה איננו יודעים. עיין כאן. . . מה שהרמב"ם כותב: "רמב"ם הלכות גירושין פרק יג […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: