Archive for the ‘תוך כדי דיבור כדיבור דמי’ Category

תוך כדי דיבור כדיבור דמי

24/09/2010

דיבור שפועל חלות של דין, הוא מעשה אחד שבהכרח נפרש על פני זמן. כשאומר "הרי זו תמורת עולה", לא אמירת סוף הה"א האחרונה פועלת שתחול קדושה על הבהמה אלא כל הדיבור. דין שחל, הוא חל ברגע אחד ולא מתהווה בהתמשכות על פני זמן. למעשה הדין חל רק בסוף הדיבור מייד כשנשלם, אבל אי אפשר לומר שבאמת הזמן בו חל הדין הוא הזמן של סוף הדיבור, כיוון שבסוף הדיבור לא אז קרה המעשה שפועל את חלות הדין שהרי אמירת סוף הה"א האחרונה לא היא המעשה שפעל את חלות הדין אלא כל הדיבור פעל וגם מה שנאמר בתחילה, וכיוון שהמעשה הפועל את הדין נמשך על פני זמן לכאורה הכרח לומר שחלות הדין נפעלה בהתמשכות על פני אותו זמן, וזה כאמור אי אפשר כיוון שחלות הדין חלה בלי התמשכות זמן.

בעולם הצורות אין זמן שמתמשך כמו בעולם החומר. לכן דין חל בלא התמשכות של זמן כי דין הוא דבר שמציאותו היא בעולם הצורות.

מבחינת הזמן יש סתירה בין המעשה הגורם לחלות הדין שהוא מעשה גשמי ונעשה בהתמשכות זמן, לבין הדין עצמו שהוא צורה ומציאותו אינה תחת זמן מתמשך. לכן מצד ההלכה הזמן הגשמי המתמשך שבו נעשה המעשה הגורם לחלות הדין נחשב כולו כנקודת זמן הלכתית אחת שאין בה התמשכות ואי אפשר לסמן אותה על נקודה מסויימת בשעון.

דבר זה אינו רק לגבי דינים הנפעלים על ידי דיבור אלא גם על דינים הנפעלים על ידי מעשה, וכגון מעשה קניין שנמשך על פני זמן, שהדין הנפעל מהם, וכגון המעבר של החפץ לבעלות הקונה, חל ברגע אחד שהוא התקבצות כל משך הזמן בו נמשך המעשה לרגע הלכתי אחד שאין לו קיום כנקודת זמן מסויימת שאפשר למדוד אותה בשעון גשמי.

חכמים תיקנו שהפסק כדי שיעור שאלת שלום אינו מפסיק בהתקבצות מה שנאמר או נעשה, לנקודת זמן הלכתית אחת, כדי שיוכלו בני אדם לשאול שלום או להשיב שלום תוך כדי אמירת עדות או עסק במקח וממכר. ואחרי שתיקנו כך השוו את התקנה בכל מקום חוץ מבעבודה זרה וקידושין, כמבואר בר"ן נדרים פ"ז א'.

וכן הוא גם לגבי קריעה על מת כמו שהביאו בתוספות מנדרים פ"ז א' שאם קרע תוך כדי דיבור למיתה נחשב שהקריעה והמיתה אירעו באותו זמן, שאין זה דין מיוחד לדיבור אלא לכל מעשה דיני שנמשך על פני זמן.

משנה בשבועות ל"א ב':

"שבועת העדות כיצד? אמר לשנים בואו והעידוני, [והם עונים לו:] שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, וכו'. [אם הודו שנשבעו לשקר והם יודעים לו עדות] הרי אלו חייבין [קרבן חטאת הנקרא קרבן עולה ויורד, משום שעברו על שבועת העדות].

וכו'.

כפרו שניהן כאחד שניהן חייבין.

בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור [הראשון חייב אבל השני פטור, שכיון שכפר הראשון שוב אין עד יחידי ראוי להגיד. רש"י]".

ושואלת שם הגמרא ל"ב א' על מה שנאמר במשנה שכפרו שניהם כאחת שניהם חייבין:

"הא אי אפשר לצמצם? [אי אפשר לכוון שיהיה בדיוק בבת אחת בצמצום, ולכן בהכרח אחד קדם לשני והשני פטור]

אמר רב חסדא הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר אפשר לצמצם.

רבי יוחנן אמר אפילו תימא רבנן כגון שכפרו שניהן בתוך כדי דיבור, ותוך כדי דיבור כדיבור דמי".

וכתבו שם בתוספות:

"בתוך כדי דיבור של חבירו. פירוש רק שיתחילו תוך כדי דיבור של חבירו אע"פ שלא יהיו הכפירות תוך כדי דיבור.

ואם תאמר אמאי שני חייב? לימא אני לא עשיתי כלום, שכפר הראשון כבר, ואילו היה חוזר בו תוך כדי דיבורו גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דיבורי.

ואומר ר"י דכיון שהעיד זה תוך כדי דיבור של ראשון חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת בצמצום, ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תוך כדי דיבור של עדות שני כמו השני, ואין לשני יותר שהות לחזור מלראשון, אלא לשניהם שוין, ולכך אין השני יכול לתלות כלום בחזרת הראשון".

ולכאורה דברי התוספות קשים, שהרי במציאות לפנינו יש לשני יותר שהות מלראשון לחזור. ולפי מה שכתבתי הוא מבואר היטב בע"ה, שמבחינת ההלכה הדיבור לא נאמר באותו זמן גשמי שבו הוא נאמר לאזנינו אלא בזמן הלכתי שהוא נקודת זמן אחת שאינה קיימת בתוך הזמן הגשמי, וכיוון ששניהם אמרו תוך כדי דיבור וכדיבור דמי, מצד ההלכה שניהם אמרו בבת אחת בצמצום ואין לשני שהות יותר מלראשון.

כעין זה נמצא גם בכתובות ל"ג א', שמבואר שלו היה צריך התראה בעדים זוממים היה אפשר להתרות בהם בתוך כדי דיבור לאחר עדותם.

ובסנהדרין מ' ב' ומ"א א'  מבואר שלרבי יוסי ברבי יהודה לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ולחכמים צריך שיפקיר עצמו למיתה. ואם מתרים בהם לאחר עדותם הרי כשהעידו לא ידעו שאסור ושמא הם שוגגים, וכן לא הזהירו אותם שיומתו ולא הפקירו את עצמם למיתה, ומה מועיל בזה שתוך כדי דיבור כדיבור דמי. ואחרי ההתראה כבר אינם יכולים לחזור מהם מעדותם שכבר עבר יותר מתוך כדי דיבור מעדותם הראשונה. וזו קושיא גדולה שהרי סוף סוף גם אם תוך כדי דיבור כדיבור דמי סוף סוף הרי לא הובחן אם הם שוגגים או מזידים ולא הפקירו עצמם למיתה, ובלי זה אי אפשר להרגם.

ומבואר לפי מה שכתבתי שאין זה רק דין להחשיב כאילו תוך כדי דיבור הוא באותו זמן. שכאן לא היה מועיל כיוון שצריך שנבחין שאינם שוגגים או שיפקירו עצמם למיתה ולזה צריך שבמציאות תהיה ההתראה בזמן העדות או קודם, ולא די בכך שמצד הדין נחשבת כאילו היא באותו זמן עם העדות. ולמה שביארתי אין זה רק שמחשיבים כאילו תוך כדי דיבור הוא באותו זמן, אלא כך היא מציאות הזמן עצמה. שמציאות הזמן שבעולם הצורות, שאינו בדרך התמשכות, מתגלה בעולם הגשמי על ידי שמתקבץ זמן עשיית המעשה לנקודת זמן אחת שהיא מציאות אותו זמן שבו נעשה המעשה כמו שהיא  בעולם הצורות, ובאמת במציאות העדות וההתראה הם באותו זמן. וכיוון שנתקיים דין התראה באופן המועיל די בכך. וכמו שאם התרו בהם והם לא הבינו מה אמרו להם נהרגים.

כל מה שכתבתי לבאר הוא לפי שיטת התוספות, היא שיטת רבינו תם והרמב"ן שהביא הר"ן בנדרים פ"ז א' דיבור המתחיל "והלכתא". והר"ן עצמו חולק שם ויש לו שיטה אחרת בזה, עיין שם. הר"ן חולק על התוספות כיוון שהוקשה לו שמהתורה אם נדר וחזר בו תוך כדי דבור אינו יכול לחזור בו והנדר חל, וכיצד ייתכן שתיקנו חכמים לעקור דבר מהתורה ולומר שחזרתו מועילה ולא חל הנדר. וליישב קושייתו יש לומר שבתורה לא נתפרש כמה התמשכות זמן גשמי מתקבצת לכדי נקודת זמן הלכתי אחת. ורק מסברא אנו אומרים שהזמן שמתקבץ לנקודה הוא הזמן של התמשכות עשיית המעשה. ואחרי שאמרו חכמים שסברא לומר שיוכל לשאול שלום תוך כדי שמעיד או עסוק במקח וממכר וגם זמן זה יש להחשיבו בתוך התמשכות עשיית המעשה, ממילא מעתה גם מהתורה כך הדין. ובסוגיא בכתובות ל"ג א' שהבאתי לעיל מבואר שלו היה צורך בהתראה כדי להרוג עדים זוממים היה מועיל להתרות בהם תוך כדי דיבור אחרי עדותם. וזו קושיא עצומה על שיטת הר"ן, וראייה למה שביארתי שאחרי שאמרו חכמים נעשה הדין כך מהתורה ומועיל גם להרוג מכח זה.

שוב ראיתי מפורש כמו שכתבתי שלשיטת התוספות אחרי שתיקנו כך חכמים מעתה הוא מדאורייתא, שבבבא בתרא קכ"ט ב', וק"ל א', נאמר בגמרא שהלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי מלבד עבודה זרה וקידושין. ופירש על זה ברשב"ם שם:

"לבר מעבודת כוכבים – שאם התפיס או הקצה דבר לעבודת כוכבים ובתוך כדי דבור חזר בו אפילו הכי נאסרה משום חומרא דעבודת כוכבים, וכדאמרינן נמי בעבודת כוכבים שקץ תשקצנו דאע"ג דאתי מדינא להיתירא אסור.
וקדושין – שאם קידש אשה בפני עדים, וחזר ואמר בתוך כדי דבור להוו מתנה ולא להוו קדושין אין שומעין לו, ומקודשת ואינה מקודשת וחומרא דרבנן היא משום לעז ממזרות אם תנשא לאחר בלא גט".
והרי לכאורה אם תוך כדי דיבור הוא תקנת חכמים, וכמו שהבין הר"ן בדעת תוספות, די היה לומר שלא תיקנו בעבודה זרה ובקידושין וממילא יהיה הדין שלא מועיל חזרה תוך כדי דיבור. ואין טעם לומר שתיקנו חכמים שלא יועיל תוך כדי דיבור בעבודה זרה ובקידושין, שהרי מהתורה אינו מועיל ודי שלא יתקנו מאומה.
אלא וודאי כמו שכתבתי שאחרי שאמרו חכמים שתוך כדי דיבור כדיבור דמי נעשה שכך הוא מדאורייתא, ומעתה הוצרכו לתקנה מיוחדת כדי שלא יועיל בעבודה זרה ובקידושין.

.

– – –

.

לשון התוספות בבא קמא ע"ג ב':
"כי לית ליה לרבי יוסי כדי שאילת תלמיד לרב. תימה דרב אחא מדיפתי דאמר בפרק קמא דמכות (ו' א') ובפרק שבועת העדות (שבועות ל"ב א' ושם) תוך כדי דיבור כדי שאילת תלמיד לרב, כמאן [כמי]?
דלרבנן לית להו [אין להם. אינם סוברים] כלל כדי דיבור אפילו כדי דיבור קטן, ור' יוסי נמי [גם] כתלמיד לרב מודי דלאו כדיבור דמי [לפי המסקנא רבי יוסי סובר שרק הפסק קטן כמו רב לתלמיד, דהיינו "שלום עליך" בלבד, נחשב בתוך אותו דיבור. אבל הפסק גדול כמו "שלום עליך מורי ורבי" אינו נחשב כדיבור]
ויש לומר דסבר לה כברייתא, דמי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני [עיין נזיר כ' ב' במשנה ושם כ"א א' בסוגיא, שאם השני אמר "ואני" תוך כדי שאילת תלמיד לרב, דהיינו הפסק גדול של "שלום עליך רבי" ולא רק "שלום עליך", נעשה גם הוא נזיר. ומבואר שפוסק דלא כחכמים ורבי יוסי כאן, אלא כשיעור גדול של אמירת תלמיד לרב. ועיין כאן ברבי עקיבא איגר לגבי הנדון האם שאלת תלמיד לרב הוא ד' תיבות "שלום עליך רבי ומורי" כהסוגיא כאן, או רק ג' תיבות "שלום עליך רבי" כרש"י ותוספות בנזיר שם, והאריכו בזה באחרונים הבאים אחריו]

וכן הלכתא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי. והכי פסקינן הלכתא בנדרים בפרק בתרא (פ"ז א') דתוך כדי דבור כדיבור דמי, חוץ ממגדף ועובד עבודה זרה ומקדש ומגרש. ואפילו בכדי שאילת תלמיד לרב כריש לקיש וכרב אחא דמכות (ו' א') ודשבועת העדות (שבועות ל"ב א') [ולא כרבי יוסי כאן שהוא רק כדי שאילת רב לתלמיד "שלום עליך"].

ושיעור כדי שאילת שלום תלמיד לרב מפרש רבינו תם דהיינו טעמא דכשאדם מעיד עדות או עוסק במקח וממכר וחבירו נותן לו שלום או רבו על כרחו יש לו להשיב ולהפסיק, כדאמר ברכות (ו' ב') הנותן שלום לחבירו ואין מחזיר נקרא גזלן שנאמר גזילת העני בבתיכם, ולכך תיקנו חכמים שלא יהיה זה חשוב הפסק. וכן מוכח בנזיר (כ' ב') דקאמר תוב לא שבקת רווחא לתלמיד.

ומיהו בפרק בתרא דנדרים (פ"ז א') אין מתיישב טעם זה לענין קריעה דכסבור שמת וקרע ואח"כ מת, אם מת תוך כדי דיבור יצא ידי קריעה ואם לאו לא יצא ידי קריעה. והתם מאי שייך שיעור זה, ושמא לענין קריעה הקילו" [והר"ן שם יישב שכיוון שתקנו השוו את התקנה בכל מקום. וכן כתבו בתוספות בבא בתרא קכ"ט ב' ביישוב קושיא זו "ויש לומר דלא פלוג רבנן"].

.

– – –

.

לתוספת בהירות אני מעתיק לשון הרשב"ם בבא בתרא קכ"ט ב':

"והלכתא כל תוך כדי דבור כדבור דמי – כל שני דברים שאדם מוציא מפיו זה אחר זה בתוך כדי דבור, שסיים דבור הראשון התחיל דבור האחרון, לא חשבינן ליה נמלך אלא הרי הוא כאילו אמר שני דברים ביחד, ואם שניהם יכולים לתפוס כגון הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים תמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים דהא לשניהן איתכוין אלא שאין יכול להוציא שני דברים כאחד.

ואם האחד יש בו כח לתפוס והאחד אינו כלום יתפוס האחד והאחד כמאן דליתיה כגון ירושה ומתנה לאחד לשון ירושה בטל ולשון מתנה קונה.

ואם שניהם סותרין זה את זה כי היכי דאמר בפרק בית כור (בבא בתרא ק"ד ב') כגון מדה בחבל הן חסר הן יתר, וכגון איסתרא מאה מעי, וכגון מעשה דשכירות מרחץ בי"ב זהובים לשנה בדינר זהב לחדש, יש מהן שאומר תפוס לשון ראשון, ויש שאומר שתפוס לשון אחרון, ויש שמספקא ליה ואומר יחלוקו, ויש שהולך אחר המוחזק. ושם פירשתי דיניהן.

והיכא דהדר ביה בהדיא תוך כדי דבור דאמר חוזרני בי הכל מודים דהויא חזרה".

.

וביד רמ"ה שם ק"ל תחילת עמוד א' כתב:

"כל האומר דבר, או שעושה מעשה, בתוך כדי דיבור מדיבור אחר או ממעשה אחר, בין ששניהם שלו, בין שהאחד שלו והשני של אחר, בין שהראשון שלו והאחרון של אחרים, בין שהראשון של אחרים והאחרון שלו, אם היה האחרון בתוך כדי דיבור לראשון כתחלת דבור דמי ורואין את האחרון כאלו נאמר או נעשה עם הראשון בבת אחת, או תכף לראשון בלא שהייה ובלא הפסק.

נפקא מינה לכמה מילי, בין לענין איסורא בין לענין ממונא, ומיניהו לענין חזרה, כגון האומר הרי זו תמורת עולה ונמלך בתוך כדי דיבור ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת שלמים. וכן לענין הקנאה דיכיל למהדר ביה בתוך כדי דיבור".