כתבתי בתלמוד מוסבר בבא קמא ה' א':
"הנה לקנות אדם ישראל כמו שקונים חמור, אינו ניתן, שאין הקניין חל עליו. וגם לא קניין כמו עבד כנעני. אדם הוא מטלטלין שווה כסף כמו חמור, ואין מניעה מצד דיני ממונות לקנות אותו קניין גמור כמו שקונים חמור. רק מכיוון שרצון בוראו שיהיה בן חורין, רצון זה קודם לדיני הקניינים שגם מדיני ממונות הכל שייך לבורא יתברך לפני שהוא שייך לאדם, ואם הוא ממאן שיחול איזה קניין, בוודאי אינו יכול לחול אף מדיני ממונות ואף לולא מצוות התורה. ורצון הבורא מפקיע את האפשרות שהקניין יחול עליו.
אבל יש אופן שכן חל קניין על אדם. הנה ראובן יש לו קניין על נכסיו. אם אני קונה את גופו של ראובן בקניין ממוני, ממילא כל ממונו נעשה שייך לי בלי שאני צריך לעשות קניין בממונו. שממונו שייך לו והוא גופו שייך לי.
אם קונים את גופו של ראובן רק לעניין שעל ידי הקניין בגופו יהיה ממונו שייך לי בלי שאצטרך לעשות קניין בממונו, מכח שממונו שייך לו והוא גופו שייך לי, קניין כזה, כיוון שתוצאותיו של הקניין נוגעות רק לבעלות על ממון, ואינו פוגע בחירותו של ראובן לכל עניין אחר, באופן כזה יכול הקניין לחול. שרצון הבורא שלא יחול קניין על אדם הוא משום שרוצה שיהיה בן חורין. וכל שהקניין אינו פוגע בהיותו בן חורין, יכול הקניין לחול על גוף ראובן כמו שקניין על חמור חל על גוף החמור, וכמו כל מטלטלין שנקנים בקניין.
ואפשר גם לקנות את גופו של ראובן לעניין שרק מאה זוז מנכסיו יהיו שלי, ולא יותר. אין מאה זוז מסויימים בנכסיו של ראובן שקניתי. כיוון שלא עשיתי קניין על ממונו. אבל מכיוון שגופו קנוי לעניין שמאה זוז מנכסיו יהיו של מי שקנה את גוף ראובן. הרי בתוך כל נכסי ראובן יש מאה זוז שאינם מסויימים ששייכים למי שקנה את גוף ראובן לעניין בעלות על מאה זוז מנכסי ראובן.
קניין כזה בגוף ראובן נקרא שעבוד הגוף. שעבוד פירושו קניין שהוא רק לגבי בחינה מסויימת.
כשראובן לווה מאה זוז משמעון, מייד עם מסירת המעות משמעון אל ראובן, בזמן ההלוואה, קונה שמעון את גופו של ראובן לעניין שמאה זוז לא מסויימים מנכסי ראובן שייכים לשמעון. וגם אם כעת אין לראובן ממון כלל, ואחר כך יהיה לו, הממון שיבוא לו אחר כך יהיה מאה זוז ממנו שייכים לשמעון. כי אין שמעון צריך קניין בממון, אלא הממון שלו כי הממון של ראובן וראובן גופו קנוי לו.
לכן בהלוואה למרות שהמלווה נתן ללוה את המעות בקניין גמור להיותן לגמרי של הלווה, והמעות עצמן כבר אינן ממונו של המלווה אחרי שנתן אותן ללווה, אעפ"כ מסברא אומרים שיש בידי הלווה ממונו של המלווה וצריך לשלם לו מסברא ומדיני ממונות גם אם לא היה כתוב בתורה שלווה חייב לשלם למלווה. וממונו של המלווה שיש ביד הלווה הוא אותו קניין בגופו, שנקרא שעבוד הגוף, שקנה בו המלווה בזמן ההלוואה.
לגבי חיוב עדים זוממים אם הוא ממון או קנס, בפשטות זו השאלה. אם מייד כשהזימו אותם ונתחייבו לשלם לראובן שהעידו עליו עדות שקר מאה זוז, נעשה מכח גזירת הכתוב המחודשת של התורה שעדים זוממים משלמים, קניין לראובן בגופם של העדים לעניין בעלות על מאה זוז לא מסויימים בנכסיהם. אפשר לומר שלמרות שלא עשו פעולה המחייבת ממון שראובן לא נחסר ממון, והוא חידוש מגזירת הכתוב שהם משלמים ובוודאי לא מדיני ממונות, אעפ"כ חידוש התורה הוא שמייד כשהוזמו נקנה גופם עצמו לראובן לעניין שמאה זוז לא מסויימים מנכסיהם שייכים לראובן עוד לפני שהם שילמו ממון לראובן. וזה נקרא שחל שיעבוד הגוף עליהם להיות חייבים ממון לראובן. ואחרי שיש שעבוד הגוף כעת עוד לפני שקיבל ראובן מידם ממון, כבר נחשב שיש ממון ראובן בידם כיוון שיש שעבוד הגוף עליהם להיות חייבים ממון לראובן. וכשמשלמים לבסוף לראובן, נחשב שמחזירים לו את שלו. שכבר היה קנוי לו מקודם מכח שגזירת הכתוב של התורה הקנתה לו שעבוד הגוף בגופם.
כל זה על הצד שחיוב עדים זוממים הוא ממון.
ואם הוא קנס הפירוש שגזירת הכתוב לא חידשה שיחול שעבוד הגוף על העדים לשלם לראובן בזמן ההזמה. ואין ממון ראובן בידם. כי לא הקנתה התורה לראובן מאומה. רק ציוותה על העדים לשלם לו. כמו שציוותה עליהם לתקוע בשופר. ועד שלא שילמו אין כאן חוב ממוני ולא שעבוד הגוף.
בחיוב כמו הלוואה יודעים מסברא שהוא ממון ולא קנס. בחיוב עדים זוממים שהוא חידוש של התורה ואין בו סברא, יתכן שהתורה חייבה בדרך של קנס, שיש רק מצווה עליהם לשלם, וייתכן שחייבה בדרך של ממון, כלומר שהקנתה שעבוד הגוף שיהיה חוב ממוני משעה שהוזמו.
אפשר באותה מידה לפרש כך או כך. וצריך שיהיה רמז בתורה כיצד התכוונה שנפרש את מה שכתוב שעדים זוממים חייבים לשלם. כי מהסברא ניתן לפרש כך או כך באותה מידה.
לפי חכמים זהו כלל פרשני בכוונת התורה, שכל זמן שאינו משלם סכום שאינו שייך לעניין החיוב, כמו כפל או ארבעה וחמישה, או סכום קצוב כמו באונס ומפתה ומוציא שם רע, אז תמיד יש לפרש שכוונת התורה היא לחייב שעבוד הגוף וחוב ממוני. זו כוונת רש"י כאן.
ולפי רבי עקיבא, במקום שהחיוב אינו דומה לחיוב ממוני, וכגון שלא נחסר ראובן שהעידו עליו ממון, שלא עשו מעשה להפסיד את ראובן, יש לפרש שכוונת התורה אינה להחיל עליו שעבוד גוף וחוב ממוני, אלא כוונתה רק שתהיה אמירה מהתורה שהוא צריך לעשות מעשה של לשלם את הסכום, ולא שחייב מדיני ממונות את הסכום הזה, כלומר שגופו קנוי לשעבוד גוף למי שהוא חייב לו.
"שעבוד גוף" הוא מה שיש למלווה אצל הלווה. במשפט חילוני אין שאלה מה הזכות שיש למלוה אצל הלווה. כי החוקים החילוניים הם הסכמות בין בני האדם שחיים באותה חברה, וההסכמה או החוק אומרים שיש זכות למלווה על הלווה לגבות ממנו את חובו. אמנם בדיני קניינים של התורה אין אפשרות לקנות "זכות", כי קניין חל רק על חפץ גשמי.
לכן גם הזכות הממונית שיש למלווה לגבות את חובו מוכרח שתהיה קניין על חפץ גשמי ממשי, ולא רק "זכות" ממונית. ש"זכות ממונית" אינו מושג שקיים כלל בהלכה, למרות שבמשפט חילוני הוא מושג בסיסי ופשוט. מה שקוראים "זכות" או "שעבוד" בהלכה, הכוונה לקניין על גוף ממשי, רק שהקניין הוא לא שלם אלא חלקי לגבי דברים מסויימים. למשל אפשר לקנות קניין בגופה של חצר, שהקניין יהיה רק לגבי שתהיה בעלות ללכת בחצר אבל לא לחפור בה. לקניין כזה קוראים שקנה "זכות" הליכה בחצר. אבל באמת קנה את גופה של החצר ולא זכות מופשטת, רק שהקניין הוא רק להליכה ולא לחפירה.
לכן כשאדם קונה מנייה בחברה או פוליסת ביטוח או זכויות הנובעות מהשקעות בבנק, או כל "זכות" מופשטת כיוצא בזה, כדי שהקניין יחול צריך לבדוק אם הוא חל על חפץ גשמי שיש בו ממש, ואם לא אז אין הקניין חל. אפשר שזה יהיה חפץ, שקונה בגופו כעת לעניין שתהיה לו בעלות על פירות עתידיים, או שקונה שעבוד גוף בגופו של האדם שמתחייב כלפיו בזכות זו.
"קניין" לפי ההלכה הוא חיבור מציאותי במציאות הרוחנית בין האדם לבין החפץ הנקנה, ולא הסכמה חברתית או הוראה של התורה שהחפץ מיוחד לשימושו ואסור לשימוש אחרים. לכן מוכרח שיהיה הקניין על חפץ ממשי ולא על זכות הסכמית מופשטת. זהו דבר פשוט לגמרי ויסודי למי שרגיל בסוגיות הגמרא, ומבואר כן מהרבה סוגיות ולשונות ראשונים".
עד כאן מה שנכתב שם.
לעניין שעבוד קרקע.
הנה אם לאדם יש שדה, ובא אחר ונותן לו מאה זוז, ואומר לו אני קונה שותפות בשדה שלך בשווי מאה זוז. לשותף נקנה קרקע באותה שדה בשווי מאה זוז, אבל זהו קניין שאינו מסויים. אין שום רגב קרקע מסויים שאפשר לומר עליו שהוא של השותף. רק כשיחלקו את השדה יתממש הקניין הבלתי מסויים על קרקע מסויימת.
עיין מה שכתבתי בעניין ברירה.
התממשות כזו יכולה להעשות במדרגות. למשל, אם השדה שווה אלף זוז, ולשותף יש מאה מהם. יכולים להסכים שחצי מערבי מהשדה יהיה ממומש לבעלים הראשון, ואין לשותף בו כלום, ובחצי המזרחי יש לשותף מאה בלתי מסויימים בו. וכשיבואו לחלוק, יטול השותף חמישית מהחצי המזרחי כפי שיסכימו בחלוקה. אבל לא מהחצי המערבי, שמשם כבר נסתלק שעבודו.
בזמן ההלווה, קונה המלווה את גופו של הלווה, לעניין מה שגופו של הלווה בעלים על נכסיו. ויש למלווה בעלות בלתי מסויימת על נכסי הלווה. לא מחמת מעשה קניין בהם, אלא מכח שהנכסים של הלווה, והלווה קנוי לו, ואם הלווה קנוי לו, בכלל קניין זה גם נכסים ששייכים ללווה. וקניין זה הוא עצם גוף החוב. ובלי זה הרי הוא כנתן במתנה את מעות ההלווה, שהרי גוף המטבעות ניתנים ללווה להיות לגמרי שלו. ויהיה רק מצווה ללווה לפרוע, ולא חוב מדיני ממונות.
שעבוד קרקעות הוא מימוש חלקי של הקניין שיש למלווה בגופו של לווה.
הבעלות הלא מסויימת של המלווה על גוף הלווה, מתממשת להיות קניין בלתי מסויים על הקרקעות כשווי ההלוואה. שנקנה לו קרקע של הלווה כמו שותף.
אם בשעת ההלוואה לא היה ללווה קרקע, וקנה קרקע אחרי ההלוואה, דין שעבוד קרקעות שאין השעבוד חל על קרקע זו. אבל אם התנו כן בשעת הלוואה שיחול שעבוד גם על קרקע שיקנה אחר כך, חל השעבוד גם על מה שיקנה אחר כך. כיוון שגופו קנוי למלווה, מה שקנוי לגופו קנוי למלווה. ואין צריך כאן מעשה קניין ודיני קניינים על הקרקע. שמדיני קניינים אי אפשר לקנות דבר שלא בא לעולם, או שעדיין אינו קנוי למוכר.
לכן אם אחרי ההלוואה מכר הלווה קרקע שלו לאחר, יכול בעל החוב להוציא אותה קרקע מידיו של הקונה. אם לא מצא לגבות אצל הלווה עצמו. כיוון שהמלווה היה בעלים על אותה קרקע כשותף, לפני שנמכרה ללקוח.
– – –
בעניין פריעת בעל חוב מצווה.
כתובות פו א'-ב':
"אמר ליה רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה מאי?
אמר ליה תנינא: "במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו".
[פריעת בע"ח מצוה. מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק (בבא מציעא דף מט.). רש"י]
ונתקשו בזה באחרונים שהרי ממונו של מלווה בידו ומדיני ממונות כופים שיתן לו את שלו גם לולא המצווה.
ונראה שהנה ממונו של מלווה הוא שעבוד הגוף הקנוי לו בגופו של לווה. ומתנאי השעבוד שהלווה יקבע באיזה חפץ יהיה הפרעון, וזה הוא דין מהתורה שנאמר "בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כ"ד י"א). וכל שלא קבע אין יכול המלווה לגבות שיכול הלווה לומר לו שרצונו לפרוע לא בחפץ זה אלא באחר. ואם כן הרי ממונו של המלווה אצלו. שיש לו שעבוד הגוף. וכאילו קנה בעבור מעותיו את שעבוד הגוף וכעת יש לו שעבוד הגוף. וכמו ששילם דמי פרה וכעת יש לו פרה. ולגבות מכח שעבוד הגוף חפץ אינו יכול משום שנאמר והאיש אשר אתה נושה בו וכו'. לכן צריך מצווה כדי שיוכל המלווה לגבות. ורבים נתקשו בזה ומה שכתבתי פשוט ונכון בעז"ה.
לכן אין יכול המלווה לממש את השעבוד מדיני ממונות
חידושי תורה על סוגיות - "באר לחי רואי" 