עדים זוממים – האם נאמנותם היא חידוש או סברא

בבא קמא ע"ב ב':

איתמר [נאמר], עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל. [העיד בניסן והוזם על עדות זו באייר כל העדיות שהעיד בינתים פסולות דמשעה שהעיד עדות זו נפסל. רש"י] רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל [משהוזם. רש"י]

אביי אמר למפרע הוא נפסל, מההוא שעתא דאסהיד [מאותו זמן שהעיד] הוה ליה רשע והתורה אמרה: (שמות כג, א) "אל תשת רשע עד" [אל תשת ידך עם רשע. רש"י].

רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל, עד זומם חידוש הוא, דהא תרי ותרי נינהו [שניים ושניים הם] מאי חזית דציית להני ציית להני [מה ראית ששמעת לאלה, שמע לאלה], הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך.

.

כשבאים עדים ומכחישים את דברי הראשונים ואומרים לא כך היה, הראשונים לא נאמנים יותר מהאחרונים והאחרונים לא נאמנים יותר מהראשונים ושתי העדויות נאמנות בתורת וודאי ודנים בהן כמו דין ספק.

אם האחרונים לא מכחישים את המעשה עליו העידו הראשונים אלא רק מעידים שהראשונים לא יכלו לראות את המעשה כיוון שהיו עימם במקום אחר, אז חידשה התורה להאמין לראשונים. וכיוון שמסברא אין לחלק בין הכחשה להזמה, הרי מה שנאמנים עדי הזמה הוא חידוש שאין בו הבנה והוא כגזירת הכתוב בלא טעם ולכן אין לנו אלא חידושו, ואע"פ שאם מאמינים לעדים המזימים אנו יודעים שהראשונים שיקרו כשהעידו, והרי הם בהכרח עדים פסולים על כל מה שהעידו משעת העדות שהוזמה ועד היום, מכל מקום כיוון שהיא גזירה בלא טעם אין אנו הולכים אחר הוראת השכל בזה ופוסלים אותם רק משעה שהוזמו.

מפשטות הסוגיא משמע שאביי לא חולק על כך שעדים זוממים הוא חידוש, אלא רק סבור שאע"פ שהוא חידוש, מכל מקום החידוש הוא להאמין למזימים, ואחרי שהאמנו להם, בעל כרחנו אנו צריכים לפסלם למפרע מאותה שעה שהעידו שקר. שאם אביי היה חולק על כך שעדים זוממים הוא חידוש היה לגמרא לומר זאת.

וכן מוכח מהרמב"ם פרק י"ח מהלכות עדות הלכה ג' שכתב: "וזו שהאמינה תורה עדות האחרונים על העדים הראשונים גזירת הכתוב הוא, אפילו היו העדים הראשונים מאה ובאו שנים והזימום ואמרו להם אנו מעידים שאתם המאה כולכם עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני הרי אלו נענשין על פיהם, שהשנים כמאה ומאה כשנים". והרי הלכה כאביי ומוכח שגם לאביי הוא חידוש, וכן כתב הכסף משנה שם.

אמנם הטור בחושן משפט ל"ח כתב: "ומה יש בין הכחשה להזמה? הכחשה אינה בגוף העדים אלא שמכחישין אותן שאלו אומרים פלוני לוה מפלוני ואלו אומרים יודעין אנו שלא לוה כי היינו אצלו כל היום וראינו שלא לוה, והזמה בגוף העדים שאומר באותו שעה שאתם אומרים שלוה הייתם עמנו.

ומפני זה האחרונים נאמנין כיון שמעידין על גופן של העדים והוי כאלו העידו עליהן שהרגו הנפש או שחללו שבת והן אינן נאמנין על עצמן לומר לא עשינו כך וכך".

ולדבריו זו המחלוקת בסוגייתנו, שלדעת רבא אין סברא להאמין לאחרונים יותר גם בהזמה, ולדעת אביי יש סברא שנאמין למזימים, כיוון שאין עדותם בסתירה לעדות הראשונים.

ודברי הטור לא זכיתי להבינם, שבוודאי בכלל עדות העדים הראשונים הוא גם שהיו שם באותה שעה וראו את המעשה ושעדותם אמת והם עצמם עדי אמת. ולא מובן כלל לומר שעל זה אינם נאמנים להעיד ואין לזה דין עדות, שהרי אם אינם יכולים להעיד על זה ממילא אי אפשר להאמין להם גם ללא שהוזמו, ובעל כרחך כך הוא דין דין עדות שגם על זה יש לדבריהם דין עדות ונאמנות, וממילא אין מקום מסברא להאמין למזימים על זה יותר מאשר לראשונים, וצריך לי עיון גדול.

ושוב ראיתי שכעין זה כתב בנתיבות המשפט סימן ל"ח סעיף קטן ב':

"עיין ש"ך סעיף קטן שהשיב על הריב"ש [סימן רס"ו], וחילק בין הזמה שלא בפניהם שאינן נפסלין [כיוון שאינו בפניהם אין דין הזמה, וגם אינם נאמנים האחרונים לתת לראשונים דין עדים פסולים משום שהם רשעים שהעידו שקר], ובפסלינהו בגזלנותא דנפסלין שמעידין על גופן של עדים [אם האחרונים מעידים על העדים הראשונים שראו אותם גוזלים, נאמנים להעיד שהם רשעים ופסולים לעדות]. והוא מחוסר הבנה לכאורה, דהא בהזמה גם כן פוסל גופן של עדות, דמה לי אם אמרו שגזלו או שאמרו שהעידו שקר.

ונראה בכונתו, דדעת הש"ך דהזמה לא נקרא מעידין על גופן של עדות, דהא בסנהדרין דף כ"ז א' גבי פלוגתא דאביי ורבא בעד זומם אי למפרע הוא נפסל, ורבא סבירא ליה דמכאן ולהבא הוא נפסל, ואמר הטעם דעד זומם חידוש הוא, וקאמר התם דאיכא בינייהו דפסלינהו בגזלנותא וכו'. אלמא דלפסול בגזלנותא לאו חידוש הוא, ועל כרחך הטעם, משום דמעידין על גופן של עדים לפסול אותן, מה שאין כן הזמה מיקרי חידוש, ואי לאו דחידש רחמנא לא הוי נקרא מעידין על גופן של עדים ולא היינו מהימנינן לאחרונים טפי מהראשונים.

ועל כרחך הטעם, דאף שאומרים בהזמה שהעידו שקר, הא כמו כן כשמכחישין ואומרים המלוה או הלוה עמנו היה, גם כן אומרים שהעידו שקר, ומכל מקום לא מהימני האחרונים טפי [יותר] מהראשונים, מטעם כיון דעיקר הגדתן הוא נגד המלוה, ואי לאו חידושא הזמה דומה להכחשה. אלמא דהזמה לא מיקרי כל כך הגדה על גופן של עדים כמו פסלינהו בגזלנותא".

.

ונראה לעניות דעתי קושיא על דברי הטור מהגמרא לקמן ע"ד ב':

אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי תנינא [אף אנחנו גם שנינו, במשנה לעיל ע"ב ב', שהכחשה תחילת הזמה היא וכרבא]: "גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם, ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל".

מאי לאו דהעידו על הגניבה [שגנב באחד בשבת. רש"י] וחזרו והעידו על הטביחה [וחזרו והעידו שטבח בשני בשבת. רש"י], והוזמו על הגניבה [והוזמו על יום ראשון בשלישי בשבת. רש"י] וחזרו והוזמו על הטביחה [וחזרו והוזמו ברביעי בשבת על יום שני. רש"י], והא כיון שהוזמו על הגניבה לגבי טביחה הוה להו מוכחשין [ביום שלישי אחרי שהוזמו על הגניבה הם מוכחשים על הטביחה, שאם אין גניבה אין טביחה] וקתני משלמין לו את הכל [וקתני משלמין ד' וה' ואע"ג דמשלישי בשבת היו מוכחשים על הטביחה דכיון דלא גנב לא טבח. רש"י], ואי סלקא דעתך הכחשה לאו תחילת הזמה היא אטביחה אמאי משלמין, אלא לאו שמע מינה הכחשה תחילת הזמה היא?

אמרי הכא [כאן] במאי עסקינן כגון שהוזמו על הטביחה תחילה [ונתחייבו בתשלומי שלשה ועדיין עדות גניבה קיימת וכשהוזמו ונתחייבו בכפל הרי חמשה. רש"י].

ואם כדברי הטור הרי לאביי אנו מאמינים לעדים המזימים מסברא על הגניבה, ואם כן אנו גם מאמינים להם על הטביחה, שאם אין גניבה אין טביחה, וממילא אם הזימו על הגניבה הזימו באותה עדות גם על הטביחה, ואין הטביחה נחשבת הכחשה. ואין צורך כלל לומר שהזימו שוב על הטביחה.

ובתחילה מפרש את הגמרא להוכיח כרבא, ולרבא מה שהמזימים נאמנים הוא חידוש, והחידוש הוא דווקא בעדות על הגניבה, ואע"פ שאין טביחה בלי גניבה אין לנו בו אלא חידושו ורק על הגניבה היא הזמה ועל הטביחה אינה אלא הכחשה.

אבל להטור קשה שהיה לגמרא לתרץ שלפי אביי הטביחה היא גם הזמה ולא הכחשה, ולא היתה צריכה להעמיד כגון שהוזמו תחילה על הטביחה. וגם על המשנה היה קשה שמשמע שצריך הזמה בפני עצמה על הטביחה.

וכל זה לפי דברי התוספות לקמן ע"ג א' דיבור המתחיל "שהעידו", יעויין שם, שביארו שבגמרא לקמן ע"ד ב' לא חש לכך שלאביי נפסלים למפרע.