ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף

ביאור הצדדים אם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף או רק לבסוף.

יש לעיין, אם השוחט את הקודש חושב מחשבה הפוסלת את השחיטה וכגון מחשבת שלא לשמה, אם הוא חושב כשהוא עדיין בתחילת השחיטה, כיצד ייתכן לומר שלמה שהוא עושה כעת יש שם שחיטה להיפסל על ידי מחשבתו, הרי כעת פעולתו היא להעמיק את החתך מחיתוך רבע סימן לחיתוך שליש סימן, ועוד לא התחיל כלל את חיתוך הסימן השני [בבהמה צריך שישחוט רוב שני סימנים, דהיינו רוב עובי קנה וושט], וחיתוך כזה אינו שחיטה כלל.
והרי אם יחדל כעת מלשחוט לא יהיה על מה שעשה עד עתה שם של מקצת שחיטה ולא יהיה לבהמה דין מקצת שחוטה, אלא יהיה הדין שלא עשה מאומה. ואם פעולה זו אינה מאומה מבחינת שחיטה כיצד ייתכן שאם בזמן שעושה אותה חושב מחשבה שפוסלת את השחיטה פוסל.
אם נאמר כהצד שאינה לשחיטה אלא לבסוף, ורק לחיתוך באותו רגע שגומר את רוב שחיטת שני הסימנים יש שם שחיטה, עדיין קשה. שאם אמרנו שכל מה שעשה עד עתה אינו שחיטה, ולכן באמת אם חשב אז מחשבת פסול לא פסל, הרי אם נקח מכאן את כל מה שעשה עד הרגע של גמר השחיטה, הרי כעת אינו חותך רוב סימנים.
אם נאמר שאין שם שחיטה לכל מה שחתך עד שהגיע לחוט השערה ממקום שבו החיתוך הוא רוב סימן, הרי גם מה שמעמיק כחצי עובי חוט השערה הלאה אינו נקרא שחיטה, וכן מה שמעמיק עוד עד רבע עובי שערה ממקום שבו נעשה רוב, וכן הלאה, ונמצא שחיתוך הרוב עצמו אין כאן מעשה שאפשר לעמוד עליו כלל.
גם אם כל מה שעשה לפני שהגיע למקום רוב אינו נקרא שחיטה כלל, אם כן הוא מטריף את הבהמה וכשהגיע למקום רוב לשחוט היא כבר טריפה. אלא מוכרח שגם מי שסובר אינה לשחיטה אלא לבסוף מודה שמתחילת שחיטה יש לה שם שחיטה, רק סובר שלא די בזה להחשב שחיטה כדי לפסול במחשבה עד שיחשוב בזמן גמר שחיטה.

כתבו בתוספות בבא קמא ע"א ב': " כיון דנתקלקלה בשחיטה לבסוף, איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו שחיטה היא כלל. ואותו קלקול מפרש רבינו תם דלאו דוקא נתקלקלה בגוף השחיטה כגון נוחר ומעקר, אלא אפילו נתקלקלה על ידי מלאכה שעשה בשעת שחיטה וכו', אלמא משמע התם דאפילו למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כשאירע פסול באמצע אין תחילת השחיטה שחיטה".
מבואר מדבריהם ששייך בזה עניין ברירה, שמה שעושה בתחילת שחיטה בזמן שעושה אותו אינו מבורר אם הוא שחיטה או לא, ורק אחרי שנגמרת השחיטה הוא מתברר למפרע שהוא שחיטה. ואם לא הגיעה השחיטה לגמר מתברר למפרע שאינו שחיטה [ועיין ביאור עניין ברירה באריכות בחלק החידושים].

אמנם וודאי אין זה שייך למחלוקת אם אין ברירה או יש ברירה. ובבבא קמא ס"ט ב' נאמר שרבי יוחנן סובר אין ברירה באחים שחלקו, וכאן הוא סובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף.
באחים שחלקו מדובר שהקרקע ששייכת לראובן קיימת בתוך שדה השותפות באותן שאינו מבורר. והמחלוקת אם יש ברירה או אין ברירה היא האם היא יכולה לעבור להיות קיימת באופן מבורר. דהיינו אם הסכימו בחלוקה שחלקו של ראובן הוא צד דרם של השדה,  כעת אומרים שאותה קרקע עצמה שהיתה שייכת לראובן ומקומה היה לא מבורר בתוך כל השדה, היא היא הקרקע שכעת נמצאת מבוררת כולה בצד דרום ואין צריך קניין כיוון שהיא אותה קרקע עצמה של ראובן שהיתה מקודם לא מבוררת.
וכן המפריש תרומה ומקומה אינו מבורר היכן הוא בנאד, אחרי שהרים אותה לכלי אחר, אומרים שהתרומה שכעת היא בכלי, היא היא אותה תרומה עצמה שהיתה מקודם לא מבוררת בתוך כל הנאד.
ודווקא על זה חולק מי שסובר אין ברירה, שנואמר שאותה קרקע עצמה שקודם לא היתה כולה בצד דרום אלא בשווה בכל השדה, עכשיו היא עצמה רק בצד דרום ונסתלקה מצד צפון ונחשב שמעולם לא היתה בו [ועיין מה שביארתי בחלק החידושים בדעת מי שסובר יש ברירה כיצד ייתכן דבר זה].

אמנם בשחיטה אין כאן שינוי ממציאות באופן שאינו מבורר למציאות מבוררת כמו בשדה ויין, אלא המציאות היא אחת ששוחט את הבהמה והברירה אינה על המציאות אלא רק על הדין, שמה ששוחט אינו מבורר איזה דין יש לו ולפי הסוף מתברר אם יש לו דין מעשה שחיטה או לא. ובאופן כזה אין מי שחולק שאומרים ברירה.

ולפי זה באמת באותו זמן שעושה רק תחילת שחיטה אין למעשה שם שחיטה, ואז אינו נפסל במחשבתו שלא לשמה. ובאמת אינו יכול להיות שחיטה לפני שנגמרה וכמו שכתבתי שאם יחדל מלשחוט בוודאי אין זה שחיטה מה שעשה עד כאן.
וכשגומר את השחיטה, כעת לא רק נקודת הזמן שבין אמצע סימן לרוב סימן היא מעשה השחיטה, אלא כעת נעשה שיש לפנינו מעשה שהוא שחיטה מתחילתו, ונעשה עכשיו למפרע על הכל דין שחיטה. ועכשיו שנעשה על ההתחלה למפרע דין שחיטה, הרי עכשיו אינו חושב שלא לשמה. ולפני כן כשחשב שלא לשמה עדיין לא נעשה על החיתוך שם שחיטה. אמנם נראה שמכח זה לא ייתכן לומר שאינה לשחיטה אלא לבסוף שרק מה שחושב בסוף שחיטה קובע את דינה, כיוון שמה שנעשה על הכל למפרע דין שחיטה זהו דין שנעשה כעת על הזמן הקודם, וכעת אנו יודעים שהזמן שהיה מקודם היתה זו שחיטה ואז הרי חשב מחשבת פסול. שכך הוא תמיד עניין ברירה.
ונראה שהמחלוקת היא שמי שסובר שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף זהו כמו שביארתי שכעת יודעים על הזמן שמקודם שמה שעשה אז יש לו שם שחיטה וממילא אם חשב אז מחשבת פסול נפסל.
ומי שסובר אינה לשחיטה אלא לבסוף זהו משום שהסוף הוא היסוד והשורש לשם שחיטה של כל המעשה, שמחמת הסוף מקבל כל המעשה למפרע שם שחיטה, ומקבל שם שחיטה רק מכח שסופו נגמר להיות שחיטה ולא מכח מה שהוא בפני עצמו, וכיוון שהסוף הוא מה שקובע על כל המעשה את שמו וצורתו, רק במה שחשב בסוף יש לקבוע את דין השחיטה