הכחשה תחילת הזמה היא

בבא קמא ע"ג ב':

אמר רבא עדים שהוכחשו [שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג. רש"י] ולבסוף הוזמו [שבאת כת שלישית ואמרה עמנו הייתם. רש"י] נהרגין, דהכחשה תחילת הזמה היא אלא שלא נגמרה. [וכשנגמר הדין על פיהם קודם שהוכחשו אמרה רבא, שאם לא נגמר הדין עדיין אפילו הוזמו מתחילה אין נהרגין שאין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין, והכי מיתוקמא בסיפא דשמעתין כגון דאתו בי תרי ואמרי הכי ופסקנוה לדינא אפומייהו [כגון שבאו שניים ואמרו כך ופסקנו לדין על פיהם. ואחר כך הוכחשו על ידי שניים שבאו ואמרו לא הרג, ואחר כך הוזמו על ידי שניים נוספים שבאו ואמרו עמנו הייתם באותו זמן במקום אחר]. רש"י]

.

אם העידו שהרג והוזמו חייבים מיתה שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. הכחשה היא שבאים עדים נוספים ואומרים לא הרג. העדים האחרונים אינם נאמנים יותר מהראשונים שאומרים הרג, ואין אחת העדויות פוסלת ומבטלת את השנייה אלא שתיהן קיימות. שרק בעדים שאינם מכחישים את גוף המעשה אלא מעידים עמנו הייתם באותה שעה חידשה התורה להאמין למזימים. אבל במכחישים לא חידשה תורה להאמין לאחרונים יותר מלראשונים וגם לא לראשונים יותר מלאחרונים ושתי העדויות קיימות.

כמובן שאין ממיתים אותו אחרי שהוכחשה העדות שאי אפשר להמיתו מספק. מכיוון שאחרי ההכחשה העדות שהרג שוב אין בה כח לפעול שיומת, מעתה יש לומר שאם אחר כך יבואו עדים נוספים ויזימו, לא נהרוג את העדים הזוממים. "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" פירושו שאת כח הפעולה של עדותם אנו הופכים לפעול עליהם [עיין בתלמוד מוסבר על גיטין ע"ח ב' שנתבאר שעדות היא כח פעולה ולא בירור על מציאות]. אחרי שהוכחשה העדות אע"פ שלא נפסלה מכל מקום כבר אין בה כח פעולה, ולכן אי אפשר להפוך את כוחה לפעול על העדים הזוממים לחייבם מיתה.

רבא מחדש שאעפ"כ מחייבים אותם מיתה [לקמן אביי חולק עליו]. טעמו הוא משום שלא רואים כאן שני שלבים נפרדים, שמקודם ניטל כח העדות לפעול על ידי ההכחשה ואחר כך הוזמה. שלסברתו אע"פ שהמכחישים אינם נאמנים יותר מהראשונים, מכל מקום הם נאמנים לא פחות מהראשונים וממילא הם מעמידים סתירה לעדותם וצד ספק שהיא שקר. וההזמה עניינה היא שהעדות נודעה כעדות שקר ונסתרה. ואם כן ההזמה היא המשך לאותה סתירת העדות ולא דבר חדש, שקודם נסתפקנו שהיא שקר וכעת על ידי ההזמה נודע שהיא שקר, ומה שהיא שקר זה המחייב להפוך נגדם את כח העדות שהעידו מתחילה שאז היה בה כח. ואם כן ההכחשה היא התחלת הידיעה שהעדות הראשונה שהיה בה כח היא שקר, על ידי שנעשתה ספק, וההזמה גומרת את הידיעה שהיא שקר והכל המשך עניין אחד ולכן חייבים.

הטעם שאביי חולק על זה נראה שהנה כשיש רק הכחשה, דין התורה הוא להאמין גם לראשונים וגם למכחישים. וכל כת נאמנת מצד עצמה בלי ספק. והטעם שאינו מוצא להורג אינו משום שיש ספק בנאמנות הראשונים אלא מפני שיש עדות שהוא זכאי ואי אפשר להמיתו במקום שיש עדות שלא הרג.

ובאמת כשיש תרי ותרי, כלומר שניים אומרים כך ושניים להיפך, מדאורייתא לא הולכים אחר חזקה כמו בשאר ספיקות, כיוון שאין כאן דין ספק אלא הוא דין וודאי כדברי אלה ווודאי כדברי אלה. ועיין עוד בזה בגיטין שם. וזה דבר שאין השכל יכול להשיג כיצד ייתכן ששתיהן נאמנות בתורת וודאי ולא בתורת ספק אע"פ שהן סותרות.

ולרבא אנו יכולים להשיג רק שיש כאן ספק בעדות הראשונים ולכן הכחשה היא תחילת הזמה. ולאביי כיוון שאין כאן ספק אין ההכחשה נחשבת תחילת הזמה, אלא שלילת הכח על ידי ההכחשה היא רק משום שיש כאן עדות השניים ולא משום שיש כאן ספק סתירה על עדות הראשונים. וההזמה היא נאמנות של המזימים ובירור שהראשונים שיקרו והיא עניין חדש. וכיוון שלפני ההזמה כבר לא היה כח בעדות לפעול חיוב מיתה משום עדות המכחישים אין כאן כח עדות שאפשר להפכו על עדי השקר ואינם נהרגים.

לשון המאירי כאן:

"עדות שהוכחשה ואחר כך הוזמה, משלמין העדים או נהרגים על פי ההזמה, ואין אומרים שבשעת ההזמה כבר הוכחשה העדות ובטלה ואין הזמה חלה עליה. שהכחשה תחלת הזמה היא, אלא שלא נגמרה, וכולה הזמה אריכתא היא.

מעתה העידו שבאחד בניסן הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו ההורג או הנהרג או הלוה או המלוה עמנו היה, שזו היא הכחשה [כיוון שלא אמרו על העדים עמנו הייתם אלא רק על ההורג או הנהרג], ובטלה העדות, ואח"כ באו שנים והזימו את העדים בעצמם לומר שבמקום פלוני עמהם היו, אף על פי שבאותה שעה כבר בטלה העדות, משלמין או נהרגין.

ובלבד בשכבר נגמר הדין על פיהם [כלומר שנפסק הדין על ידי הבית דין. אבל עדיין לא הרגוהו] שאין הזמה אלא בשנגמר הדין על פי העדים כמו שיתבאר במקומו".