סימן י"ב – במה שיש בקנין קידושין משום קיום מצות פריה ורביה

רמב"ם הלכות אישות פרק א:
"הלכה א'
קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה.
הלכה ב'
וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם. ובאחד משלשה דברים האשה נקנית, בכסף או בשטר או בביאה, בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים, וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום".

מה שכתב הרמב"ם בהלכה ב' "וליקוחין אלה מצוות עשה של תורה הם", צריך ביאור.
אפשר לפרש בכוונתו שהוא רק חוזר על מה שכתב בהלכה א' שנצטוו שאם ירצה לישא אשה יקנה אותה תחילה. ומשמיענו שהקניין הוא מצוות עשה אם רצה לישא, ואם לא רצה אינו חייב לישא אלא רק מדין חיוב פריה ורביה שהוא מצווה בפני עצמה. וכמובן זה דחוק שאם נצטוו פשוט שהוא מצוות עשה ואין כן דרכו בכל מקום לחזור ולהבהיר בפירוש שהיא מצוות עשה בלשון כעין זו.

בפרק ט"ו מהלכות אישות הביא הרמב"ם את מצוות פריה ורביה:
"הלכה א
האשה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה הרי זה מותר, במה דברים אמורים בשהיו לו בנים שכבר קיים מצות פריה ורביה אבל אם לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים מפני שהיא מצות עשה של תורה שנאמר פרו ורבו.
הלכה ב
האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן (שבע) [שמונה] עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה".

לכאורה הגדר של מצוות פריה ורביה הוא לבעול עד שיהיו לו בנים. אמנם לפי זה צריך ביאור לשונו בפרק ט"ו הלכה ב' שכתב שהחיוב הוא לישא אשה וביטולו הוא אם עבר גיל עשרים ולא נשא. ומשמע מזה שגדר החיוב של מצוות פריה ורביה הוא לשאת אשה ולא רק לבעול עד שיוליד שזה ייתכן גם עם פנויה.

ונראה שבאמת כוונת הרמב"ם בפרק א' מאישות הלכה ב' שכתב "וליקוחין אלה מצוות עשה של תורה", בא לחדש בזה שיש עליו חיוב לעשות ליקוחין אלה גם אם אינו רוצה. ומוסיף על הלכה א' ששם כתב שרק אם רצה אז חייבה אותו התורה לעשות קניין, ובהלכה ב' מוסיף שהוא חייב לעשות קניין קידושין אפילו אם לא רצה.
ואז יהיה הכרח לפרש שהמצווה שכתב בהלכה ב' "וליקוחין אלה מצוות עשה של תורה", כוונתו למצוות פריה ורביה. שזה פשוט שהמצווה לעשות קניין קידושין היא רק אם רצה לישא, ואם לא רצה אינו חייב.
וכן מבואר להדיא בביצה ל"ו ב' שנאמר שם בגמרא:
"ולא מקדשין [ביו"ט].
והא מצוה קעביד?
לא צריכא דאית ליה אשה ובנים".
וכתב שם רש"י:
"ולא מקדשין. הא מצוה קא עביד – שנושא אשה לפרות ולרבות ואמאי קא קרי ליה רשות.
דאית ליה אשה ובנים – שני זכרים לב"ש או זכר ונקבה לב"ה ותו לא מיפקד כולי האי כדאמרינן ביבמות (דף סא:), ומיהא קצת מצוה איכא כדאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך (קהלת יא)"

וכן במועד קטן י"ח ב':
"לימא מסייע ליה [שמותר לארס במועד. אירוסין היינו קניין קידושין, ונישואין הם חופה]: אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו. הא לארס שרי [מותר]?
לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא לארס דלא קעביד מצוה, אלא אפילו לישא נמי דקא עביד מצוה אסור".
וכתב שם רש"י: "דקא עביד מצוה – דעוסק בפריה ורביה".

וכן מדברי רבי אברהם בן הרמב"ם הובא בכסף משנה בהלכות אישות א' ב' מבואר שפירש לשון זה של הרמב"ם "וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם", שמדבר על מצווה שחייב לשאת גם אם אינו רוצה ומשום מצוות פריה ורביה. וזה לשונו של הכסף משנה:
"כתב הרב אברהם בנו של רבינו, שהקשו לו על מה שכתב רבינו מצות עשה של תורה לקדש את האשה ממ"ש בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף יח) "לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס דלא עביד מצוה שאסור, אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור". ותירץ שבמנין המצות בתחלת ההלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה לפי שהיא תחלת מצות הנישואין אבל אירוסין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין".
אם מפרשים ברמב"ם שבהלכה ב' רק חזר על המצווה שאמר בהלכה א' שאם רוצה לישא חייב לעשות קניין, אין הבנה לכסף משנה, שלא קשה על הרמב"ם כלל מהגמרא במועד קטן, שכיוון שהמצווה של קידושין היא רק אם רוצה לשאת ואינו חייב לרצות לשאת במועד אין להתיר במועד משום מצווה.
ועוד אין הבנה כלל לכסף משנה, שאם המצווה שהתכוון אליה הרמב"ם בלשונו בהלכה ב' היא אותה המצווה שאמר בהלכה א' שאם רצה לשאת אשה עליו לעשות זאת בקניין, הרי זה נאמר בפרשה של כי יקח, והרמב"ם ביאר להדיא שמדובר על הדין לעשות קניין בכסף שטר או ביאה, ואין לזה שייכות לעניין נישואין כלל, שאחרי קניין קידושין נגמר הקניין לגמרי והיא אשת איש מהתורה גם לפני הנישואין, ואין צורך בחופה כדי להשלים את הקניין.
ובוודאי מוכרח שהכסף משנה סבר שלשון הרמב"ם משמע שבהלכה ב' חידש דין שלא אמר בהלכה א', והיינו שיש מצוות עשה לשאת אשה אפילו אם אינו רוצה, וזה תוספת על המצווה שאמר בהלכה א' ששם אמר רק שאם רצה לשאת אשה אז נצטווה לעשות זאת על ידי קניין. ועל אותה מצווה חדשה שנוספה בהלכה ב', שחייב לשאת גם אם אינו רוצה, מצווה זו היא מצוות פריה ורביה, שהיא המצווה שמדובר עליה במועד קטן, והיא נשלמת דווקא בנישואין שרק אז הוא עושה ביאה.

ויש לעיין למה בתחילת הלכות אישות הביא הרמב"ם את מצוות פריה ורבייה, שהרי שם עוסק במצוות קניין קידושין אם רצה לישא אשה ואין זה שייך למצוות פריה ורביה, ואת מצוות פריה ורביה הביא בפרק ט"ו מאישות. וכן צריך ביאור למה כתב "וליקוחין אלה מצוות עשה של תורה הם", ולא פירש שכוונתו למצוות פריה ורביה שהיא לבעול עד שיוליד ולא הקניין ליקוחין בכסף ושטר.

ונראה הביאור בזה, שזה וודאי לא יתכן כלל לומר שגדר הדין של חיוב פריה ורביה הוא לבעול עד שיוליד. שהרי לשם כך הוא צריך אשה, והאשה אינה מחוייבת בפריה ורביה, ולא יתכן שגדר המצווה מהתורה יסתכל על אשה כעל מכשיר מצווה של הבעל, שהוא יקיים מצווה לבעול אותה כדי לקיים את מצוות הבעל. שהרי היא אינה לולב וכיו"ב שהוא חפץ ואפשר ליטול אותו כשצריך לקיים מצווה, אלא היא אדם ולא ייתכן להסתכל על אדם כחפץ שמקיים בו מצווה וכל שכן כשמדובר בביאה.
ודבר פשוט כזה אינו צריך להיכתב מרוב פשיטותו.
לכן יש הכרח לפרש שגדר החיוב של פריה ורביה הוא להשתדל למצוא אשה שתרצה להינשא לו ולהקים איתה משפחה באהבה, ומתוך שהם חיים באהבה ממילא יש בעילה וממילא נולד ולד. וכל עניין הקמת המשפחה מתחילתו עד סופו הוא מעשה קיום מצוות פריה ורביה.
.
.
עיין ריטב"א כתובות ז' ב' [שדן שם במה שדנו בו הרבה ראשונים האם ברכת אירוסין שמברכים על הקידושין היא ברכת המצוות]:
"ובתוספות כתבו בשם רבינו יחיאל ז"ל מפאריש שהיה מנהיג לברך על פי הירושלמי מכיון דלא חזינן בגמרא דילן להדיא דפליג בהא, כי הרבה ברכות אנו מברכין שאין בתלמוד שכבר נתן לנו כלל לברך על המצות, והמנהג [שלא לברך] מנהג טעות היה לפי שסבורין דקידושי אשה רשות דכי יקח איש אשה רשות ואינו כן אלא מצוה היא כמו שיש מצוה בפריה ורביה.
ומה שאמרו בפרק התכלת שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה [ואם כן קשה איך מברך על קידושין ברכת המצוות שהרי לא נגמרה המצווה עד הנישואין דהיינו הביאה] נראה ודאי דלא קשיא עליה דרבינו ז"ל, דאינו אלא כגון עשיית סוכה ועשיית ציצית שאין העשייה עושה כלום בעיקר המצוה עד שילבש טליתו וישב בסוכתו בחג, אבל הקידושין עצמן עושין מעשה גמור להתירה לו ע"י חופה ולאוסרה לכל העולם ומצוה באפי נפשה היא ולמה לא יברך עליה.
אלא שמנהג מכריע ואמרינן בירושלמי (יבמות פ"ז ה"ג) כל הלכה שהיא רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר ונהוג כותייהו". עכ"ל.

וממה שכתב "לפי שסבורין דקידושי אשה רשות דכי יקח איש אשה רשות ואינו כן אלא מצוה היא כמו שיש מצוה בפריה ורביה", נראה שמפרש שמצוות פריה ורביה כתוב בה הקמת משפחה ולא רק ביאה והולדה ולכן שייך לברך על הקידושין מטעם זה. ולכן כתב "כמו שיש בפו"ר", שאין זה ממש פו"ר דהיינו ביאה והולדה, אלא יש בזה את אותה מצווה כמו שיש בפו"ר, שפו"ר הוא הביאה וכאן הוא הקידושין בלבד בלי ביאה עדיין, שהרי חופה עשו אז רק אחרי שנה. ואינם אותו דבר ממש אבל כמו שבביאה יש מצוות פו"ר, כמו כן יש גם מצוות פו"ר בקידושין לחוד. כי המצוות פו"ר היא על הקמת משפחה, וכשמקדש הרי עכשיו הוא מקים משפחה, ויש בזה מעשה גמור של הקמת משפחה ולא רק תחילת מעשה כמו בונה סוכה ועוד לא ישב בה, ולכן מברך ברכת המצוות עכשיו על קיום מצוות פו"ר באופן הזה של לקדש, שיש בו מסברא מצוות פו"ר כמו שיש בביאה, כי מסברא כתוב בפו"ר הקמת משפחה ולא רק ביאה והולדה.

והרא"ש והרמב"ן שם גם נראה מלשונם שסוברים כמוהו שיש בקידושין עצמם קיום מצוות פו"ר [כי זה הקמת משפחה שזה חלק מהציווי של פו"ר], ולא שהקידושין הם רק יצירת מציאות שמאפשרת לקיים בהיתר את הביאה וההולדה שרק בהם יש קיום פו"ר. רק הם חולקים עליו בכך שזה לחוד לא מספיק לבאר למה מברכים על הקידושין כיוון שמצד קיום פו"ר שמקיים בהם גם בלי הביאה, הם רק התחלת מצווה בלי הגמר שלה.
כך כתב הרא"ש: "ונ"ל כי ברכה זו [ברכת אירוסין] אינה ברכה לעשיית המצוה [היינו מצוות קידושין שעליה הוא מדבר] כי פריה ורביה היינו קיום המצוה". [קיום "המצוה", משמע אותה מצווה שאנו מדברים בה שהיא מצוות קידושין, ומשמע שבקידושין בעצמם יש את עצמיות מצוות פו"ר, ולא שהם רק מאפשרים אחר כך לקיים את הביאה בהיתר ורק הביאה היא המצוות פו"ר].

וכך לשון הרמב"ן:
"וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות יש לשאול היכן מצינו ברכה כגון זו שמברכין על מה שאסר לנו השי"ת והלא אין אדם מברך שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט ועוד מה ענין העריות לכאן ועוד שעכשיו אינה ניתרת לו ולמה יברך.
ואפשר מפני שהקידושין דבר תורה והחופה לארוסה מדברי סופרים הוצרך לברך על הקידושין שהקב"ה קדש את ישראל בקדושת קידושין ואסר להם העריות שאין הקידושין תופסין בהם ואם יברך מקדש ישראל על ידי קידושין השומע סבור שהארוסה מותרת לו לארוס לפיכך הוצרכו לפרש ואסר לנו את הארוסות.
ועוד שאפילו חופה דאורייתא כיון שהחופה והקידושין אינן נעשין בבת אחת וחצי המצוה נעשית בקידושין הוצרך לברך עליהם מקדש ישראל שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן ואילו היתה החופה נעשית עכשיו היו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על הקידושין והחופה כמו שמברכין על השחיטה ועכשיו לא היו יכולים לברך אשר קדשנו על הקידושין ועל החופה שהרי אין החופה נעשית עכשיו ולא היו יכולים לומר אשר קדשנו על הקידושין שלא מצינו שיברך אדם על מצוה שאין עשייה זו גמר מלאכתה.
לפיכך הוצרכו לברך אשר קדשנו על העריות והתיר לנו האחרות שקדושין תופסין בהם והודיעו שהן אסורות אלא על ידי חופה וקידושין שנמצא כמי שמברך על קדושתן של ישראל ודמיא לקדושא כדאיתא בגמ' (פסחים קי"ז ב') שמברכין אשר בחר בישראל וקדשם בקדושת שבת ולא על איסור שבת אף זו על שבחר בישראל שקדשם באסור להן ובמותר להן".
לשונו: "ועוד שאפילו חופה דאורייתא כיון שהחופה והקידושין אינן נעשין בבת אחת וחצי המצוה נעשית בקידושין", צריכה ביאור מה שייך כאן "חצי המצווה". הרי הקידושין הם קניין בכסף שטר או ביאה, והקניין נעשה בשלמות בקידושין בלי חופה, ולפני החופה ממיתים עליה משום אשת איש כיוון שלא חסר מאומה בקניין, ואין לחופה עניין כלל עם הקניין, והביא שיש אומרים שחופה מדרבנן. ואם כן המצווה של לקנות אשה בקניין קידושין כשרוצה לשאת אשה נעשתה בשלמות לפני החופה ומה שייך בזה חצי מצווה.
ונראה מוכרח שהוא הבין שקידושין בעצמם הם חצי מצוות פו"ר. ומלשונו מבואר שקידושין הם לא רק יצירת מציאות שבה אפשר לקיים בהיתר את מצוות פו"ר הנפרדת שהיא רק ביאה והעמדת ולדות, אלא שהקידושין בעצמותם הם קיום של פו"ר רק שהוא רק "חצי" כי עדיין לא נשלם בביאה. ואם אומרים שבפו"ר כתוב להקים משפחה זה מובן שבקידושין הוא מקים משפחה, אבל אם כתוב חיוב פו"ר רק ביאה והולדה, הרי הקידושין הם רק יצירת מציאות לאפשר את הביאה בהיתר והם לא חצי מהמצווה של פו"ר.

ורבי אברהם בן הרמב"ם סובר כהרא"ש והרמב"ן שמצוות הפריה ורביה שיש בקידושין נשלמת רק בנישואין עם הביאה, ולכן הקשה על לשון הרמב"ם בפרק א' מאישות הלכה ב'. אבל אם נאמר שהרמב"ם סובר כהריטב"א שקניין הקידושין הוא מעשה שלם של קיום מצוות פריה ורביה בפני עצמו גם בלא הביאה כיוון שהוא הקמת משפחה, אז לשון הרמב"ם ברורה בלי גמגום. ומובן היטב למה הוצרך להזכיר בתחילת הלכות אישות את מצוות פריה ורביה ולא היה די במה שמביא אותה בפרק ט"ו מהלכות אישות, וגם מובן היטב שלא הזכיר הרמב"ם לשון פריה ורביה בפרק א' מאישות, שזה עצמו בא ללמדנו שמצוות פריה ורביה אינה על הביאה והולדה, אלא היא על כל הקמת המשפחה, ואת הקיום שלה בביאה והולדה הביא בפרק ט"ו והוא נקרא פריה ורביה, והקיום שלה בקניין הקידושין לא נקרא פריה ורביה אלא נקרא ליקוחין, ומה שגם הליקוחין בפני עצמם הם מעשה שלם של קיום הפסוק פרו ורבו כיוון שהפסוק מדבר בכל הקמת המשפחה זה לא שמענו מדבריו בפרק ט"ו ששם עוסק בחלק של הולדה, וכדי ללמדנו זאת הוצרך לומר בפרק א' מאישות שהקניין גם הוא קיום של הפסוק פרו ורבו. ולכן גם בפרק ט"ו שהביא את המצוה של הולדה כתב שהמצווה היא לשאת אשה וביטולה הוא אם לא נשא.
אמנם שיטת הריטב"א מוקשית מהגמרא במועד קטן, שלפי הריטב"א גם באירוסין מקיים מצוות עשה מהתורה של פרו ורבו במעשה שלם, ולכן כדי שלא נפרש ברמב"ם כהריטב"א הביא רבי אברהם בנו את הגמרא במועד קטן והכריח לפרש כהרא"ש והרמב"ן שקידושין הם רק חצי מצוות פרו ורבו ולא נשלם עד הנישואין ולכ הקשה על הרמב"ם והוצרך לבאר את כוונתו כמו שכתב שאמנם יש בקניין הקידושין מצוות פריה ורביה רק היא חסרה את השלמתה (שזה וודאי לא ייתכן לסבור שקידושין לחוד אינם קיום פו"ר כלל והם רק מעשה שמאפשר את קיום המצווה בהיתר אחר כך כשיבוא עליה, כי אז יהיה שגדר המצווה הוא רק לבוא על אשה עד שיוליד וזה לא ייתכן כלל כמו שנתבאר שלא ייתכן שאשה תהיה מכשיר מצווה לביאה, ואם היינו מפרשים כך לא היה מובן כלל ללשון הרמב"ם שכתב שהליקוחין עצמם הם מצוות פריה ורביה, ולא היה מובן למה הזכיר הרמב"ם את מצוות פו"ר בתחילת הלכות קידושין היכן שעוסק בקניין הקידושין).

וזה כמובן לא נסתר ממ"ש הרא"ש שם שמקיים פו"ר גם עם פילגש, שהרי גם אם היו לו בנים בגיותו ונתגייר קיים פו"ר, שזה השלב הסופי והפרי של עניין הקמת המשפחה ואם כבר יש לו את זה יצא ידי חובת הכל, גם אם לא הגיע לזה בדרך של הקמת משפחה כראוי בקידושין. אבל אם בונה משפחה ע"י קידושין כבר הקניין עצמו של כסף ושטר הוא מצד עצמו במה שהוא קניין הוא קיום של פו"ר, להריטב"א קיום פו"ר שלם ולכן אפשר לברך עליו ברכת המצוות, ולהרא"ש והרמב"ן גם כן הקניין הוא קיום של פו"ר רק שהוא קיום של חצי בלבד ולא נגמר עד הביאה ולכן אין זו ברכת המצוות אלא שבח וכעין קידוש.

ומה שכתב הרא"ש: "ואם לקח פלגש וקיים פריה ורביה אינו מחוייב לקדש אשה", אחרי שזכינו לדברי הריטב"א שהביא כן מרבי יחיאל מפאריש שהיה מרבותיו של הרא"ש, נראה שהרא"ש כתב כן לאפוקי מסברת רבי יחיאל, שבא להכריח שאי אפשר לומר כרבי יחיאל שקניין הקידושין לחוד הוא כבר קיום גמור של פו"ר ואפשר לברך עליו ברכת המצוות משום פו"ר גם בלי ביאה, כיוון שהרי יש אפשרות לקיים פו"ר גם בלי קידושין, ואפשר לקדש זקנה בלי שיהיה בקניין הקידושין מצוות פו"ר ואם כן מוכרח שהקניין קידושין הוא רק חצי מצוות פו"ר ולא קיום מלא וגמור מצד עצמו. ועדיין הודה הרא"ש שיש בקניין משום קיום התחלת מצוות פו"ר ולא שפו"ר הוא רק ביאה והולדה, והקניין הוא לא מגוף מצוות פו"ר עצמו אלא רק מאפשר אותה, כי היה לו פשוט מסברא שבחיוב פו"ר לא כתוב סתם לבוא על אשה, אלא ודאי בהכרח כתוב שם להקים משפחה, ליצור קשר, וזה כבר עושה בקניין קידושין והקניין בהכרח הוא גם חלק מגוף עשיית המצווה.
.
.
(מתוך מכתב:
מה שכתבת שאפשר שנישואין הם רק קניין ואין לזה שייכות לאהבה. במקום אחר הבאתי מדברי ר"ן ורש"י, וכך מקובל בישיבות ויש לזה הרבה ראיות, שקניין קידושין אינו קניין ממון כמו שקונה עבד כנעני אלא הוא דין קניין מחודש של קניין קידושין, ורק האופן שחל דומה לקניין ממון אבל אינו דין ממונות של קנייני ממון (אחת הראיות היא שיש סלקא דעתך בגמ' שיקנה אשה בשטר ע"י שיתן לה שטר שכתוב בו את קנויה לי, ובדיני ממונות לא שייך כלל קנין שטר שהקונה נותן למוכר, ויש עוד ראיות רבות).
לפי דרך הלימוד שקיבלתי שמיוסדת על תורת רבי חיים מבריסק והברכת שמואל ורוב גדולי ראשי הישיבות, קניין ממון בתורה הוא במהותו עניין אחר לגמרי מקניין שקיים במשפט החילוני. שבמשפט החילוני קניין הוא הוראה לבני אדם איך להתנהג עם החפץ, שאחרי שראובן קנה אותו יש הוראת התנהגות על שמעון לא לעשות בו מעשה הסותר את רשותו של ראובן בלי הסכמת ראובן.
אבל קניין הלכתי הוא לא רק הוראה איך לנהוג בחפץ אם נעשה בו קניין. שלפי זה כל הסכמה שיסכימו בקניין כך יהיו חייבים להתנהג, ואין מובן לסוגיות כמו האם חל קניין על דבר שלא בא לעולם, שאם כך הסכימו הרי כך הסכימו, ויש ראיות שלא חל לחכמים גם לולא השאלה של גמירות דעת גמורה, אלא כי כך הוא דין קניין שלא יכול לחול. ויש עוד הרבה סוגיות בקניין מעכשיו ולאחר ל' ועוד הרבה כיו"ב, שאין להן מובן אם קניין הוא רק הסכמה שיש ציווי להתנהג לפיה. אלא קניין הוא דין שחל על החפץ או לא חל ויש דרכים שיכול לחול או לא יכול לחול.
דין הוא מציאות רוחנית שיכולה לשרות על חפץ ולחול עליו. לגבי חמורו של פנחס בן יאיר שלא אכל טבל הקשו שהרי אין זו צדקות לחמור להימנע מטבל כיוון שהקב"ה לא אסר טבל לחמור. והביאור בזה שהנה עניין קניין הוא שריית רוחו של הקונה בנקנה. וכמו שהקב"ה קונה שמיים וארץ, שכח אלוה קונהו, עם זו קניתי, וכו'. על ילד שלי אני אומר שהוא "שלי" שזה לשון קניין, כי יש המשכיות של המציאות הרוחנית שלי בו. כמו כן על מחשבה שלי היא "שלי" במובן של קניין כי היא חלק מהמציאות הרוחנית שלי. וגם קניין ממון חל היינו שרוחו של הבעלים שורה בו, ורוחו של רבי פנחס בן יאיר היה מוטבע בה שלא לאכול טבל כל כך עד שזה שרה גם בחמור, והאמירה היא על צדקותו של רבי פנחס בן יאיר ולא על צדקותו של החמור. ולכן צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם, כי יש בזה תוספת של חיים שהיא שריית רוח בחומר, ויש כאן עוד חומר שרוחם שורה בו, ולכן עני חשוב כמת, ויעקב חזר כל פכים קטנים. ולכן יש עניין גדול בקניין מערת המכפלה בממון. ועוד הרבה ואכמ"ל.
קניין ממון הוא התאחדות רוחנית באופן שהקונה הוא הרוח ורוחו שורה בחומר החפץ הנקנה. קניין קידושין הוא גם התאחדות רוחנית על דרך זו, שהוא נעשה שאר בשר כמושכתבו בתוספות ועל ידי הקניין הזה נעשה והיו לבשר אחד גם ברוחם, ולכן יש בזה לשון קדושה, ונקרא "ידיעה" כמו שנאמר על אדם וחווה, וזה גוף ההלכה שכתב הרמב"ם בהלכה א' שלפני מתן תורה היתה ביאה עם אשה גם בלי ההתאחדות הרוחנית ביניהם והתורה חידשה שיש בזה בחינת זנות וביאה יכולה להיות רק במקום שיש איחוד רוחני עמוק. רק שהוא הלכה נפרדת מקניין ממון כיוון שהיחס בין גבר לאשה שיש בו בחינת חומר וצורה כמו שכתבו בקדמונים, הוא לא על דרך יחס בין אדם לחפץ, אלא הוא סוג אחר של חיבור רוחני.
אולי דברים אלה מעוררים הרגשה של אנחנו מנסים לנהל דיון הלכתי, ולמה הוא גולש כל פעם לענייני מחשבה ואגדתא וכו'.
אני מסכים שיש הפרדה בין הלכה לאגדתא והם שני מקצועות בתורה ואין ללמוד הלכה מדברי אגדתא וזה יסוד גדול ועיקרי, והרי אמרו שמי שיש בו גסות רוח ראוי לגדעו כאשירה וחלילה לומר שזה הלכה למעשה וזה עקירת כל התורה כמובן. אבל לדעתי הגבול בין שני מקצועות אלה בימינו לא נמתח במקום הנכון שלו. אלא היום נעשה שיבוש שמותחים את הגבול במקום לא נכון, וללמוד את ההלכה של קניין קידושין בלי להכנס לסוג הבנה כעין שכתבתי זה נקרא מורים הלכה מתוך משנתם, שלומדים את הכתוב בלי הבנה וסברא, ואסור להורות הלכה באופן כזה אלא יש להורות רק מתוך תלמוד שהוא סברת טעמי המשנה כמו שכתב רש"י, ולעניות דעתי סוג ההבנה כמו שכתבתי כאן הוא בגדר סברת טעמי המשנה שהיא בגדר תלמוד ורק לפי סברות כאלה יש להורות ואין זו גלישה לתחום של אגדתא.
עדיין כמובן יש להקשות על דברי, שאם ההתאחדות הרוחנית היא מעיקר ההלכה של קידושין, אז ממה נפשך, אם נאמר שאצל הומוסקסואל אין התאחדות כזו, אז לא יחולו קידושיו ואם קידש אשה היא אינה מקודשת ומותרת בלא גט. ואם נאמר שהסברא שכתבתי היא רק טעם הגדר ההלכתי והוא חל להלכה גם במיעוט המקומות שלא שייך הטעם, שהרי אין אנו משנים את גדרי הדינים לפי טעם הדין, אם כן גם החיוב של פריה ורביה יחול הלכתית על הומוסקסואל אפילו שבמקרה שלו לא שייך הטעם. אפשר גם להקשות על דברי שאין ראייה שההתאחדות הרוחנית שנקראת קניין קידושין שייכת למשיכה מינית.
זה כבר עניין שמסור לסברא, ברור שלא כל טעם של הלכה קובע את גדרי ההלכה, ויש הרבה מקרים שזה מגיע לרפורמה ועקירת התורה, וכמו לומר שכיוון שטעם דיני שבת זה מנוחה בימינו יהיה מותר להדליק מנורת חשמל שזה דווקא עוזר למנוחה ולא סותר אותה. זה מסור לשימוש תלמידי חכמים ומסורת של דרך לימוד וסברא להבחין מתי הטעם נפרד מגדרי הדינים ומתי הוא קובע את גדרי הדינים ובאיזו דרך. אלו שאלות דקות שקשה לא לטעות בהן ותלויות בהבנה יותר מאשר בדקדוק לשון הפשט. אבל לדעתי כך היא דרכה של תורה שבעל פה שהיא טעונה עיון עמוק ודק וסברא שהיא החלק הקשה שבלימוד ולימודה קשה ומועד לטעויות ונאמר עליה העם ההולכים בחושך. ואין להתחמק מזה על ידי שמתעלמים לגמרי מהסברות וההבנה ותמיד לומדים על דרך מורים הלכה מתוך משנתם בלי להתחשב כלל בסברת טעמי המשנה.
לעניות דעתי מסתבר שיש חילוק האם חל בדיעבד קידושין של הומוסקסואל לבין השאלה האם הוא מחוייב לכתחילה לשאת ולקיים פו"ר. וכן מסתבר שהאיחוד הרוחני שמדובר בו בקניין קידושין הוא דווקא מהסוג שנובע ממנו רצון למימושו על ידי ביאה. וכמו שאמרו הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה. וכמו שעל ביאה נאמר באדם וחווה לשון "ידיעה" שמשמעו צירוף של ביאה עם איחוד רוחני)

תגובה אחת to “סימן י"ב – במה שיש בקנין קידושין משום קיום מצות פריה ורביה”

  1. במצוות פריה ורביה ומניעת הריון, ובעבודת ה’ שבמצווה זו « Tshuvot Says:

    […] עוד בחלק החידושים סימן י"ב שנתבאר מדברי הרמב"ם ושאר ראשונים שהגדר ההלכתי של […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: