קניין פירות כקניין הגוף דמי

מתוך תגובה על תלמוד מוסבר בבא קמא ס"ג א':

בבבא בתרא קל"ו ב' נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, שרבי יוחנן סבר קנין פירות כקניין הגוף דמי, וריש לקיש סבר קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי. מחלוקת זו מובאת בכמה מקומות לגבי כמה נדונים, ועיקרה הוא במקום שיש שני שותפים בחפץ, ואופן השותפות הוא שלאחד יש זכויות שנקראות "אכילת פירות", שעיקרן שימוש ושלטון, ולשני יש זכויות שנקראות "גוף", שעיקרן לעניין שהחפץ יישאר שלו לאחר זמן השותפות ובכמה סוגיות כלול בזה גם זכות למכור. כל אחד בעלים על מה שיש לו, אבל בניגוד לשותפות רגילה שכח שניהם שווה, סובר רבי יוחנן שבשותפות כזו בעל זכויות אכילת הפירות הוא בעלים יותר עיקרי מבעל זכויות הגוף ולגבי דינים מסויימים הוא לבדו נחשב הבעלים, וריש לקיש סובר שבעל זכויות הגוף הוא בעלים יותר עיקרי והוא זה שיהיה נחשב כבעלים.
[לדוגמה אני מעתיק מתוך מה שכתבתי על גיטין ע"ז ב': אם ראובן מכר לשמעון גוף עבד לשימוש בלבד לשלושים יום, והשאיר שותפות לעצמו בבעלות על גוף העבד לעניין לעכב על שמעון למכור לאחר ולעניין שיחזור העבד אליו אחרי שלושים. יש בזה מחלוקת בבבא קמא צ' א' לגבי דין יום או יומיים. דין תורה שאם הבעלים הכה את העבד ולא מת תוך יום או יומיים פטור הבעלים על ההריגה. אבל אם מי שאינו בעלים הכה את העבד ומת מחמת המכה אפילו לאחר הרבה ימים חייב המכה על ההריגה. ושואלת הגמרא מי יהיה נחשב בעלים לגבי דין יום או יומיים לגבי העבד, האם ראובן או שמעון. ותולה הגמרא שאלה זו במחלוקת האם "קניין פירות כקניין הגוף דמי" או לא. מחלוקת זו פירושה שלשניהם יש שותפות בגוף העבד. אבל זכויות הבעלות לא מחולקות בשווה. ויש צד שזכויות ראובן מכריעות יותר ומטות את הכף להחשיבו כבעלים לגבי דין יום או יומיים, וזה נקרא קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי, ויש צד שזכויות שמעון מכריעות להחשיבו כבעלים וזה נקרא קנין פירות כקניין הגוף דמי].

וכו'.

לתוספת ביאור, קניין פירות אין הכוונה שיש לו רק זכות אכילת פירות, עיין טור ושולחן ערוך חושן משפט רי"ב שקניין ייתכן רק על גוף גשמי של חפץ ולא על זכויות. ולכן אי אפשר לקנות "פירות דקל" אלא רק "דקל לפירותיו". אם קונים "פירות דקל" הכוונה לגוף הפירות עצמם, והם עדיין לא באו לעולם ונחלקו בזה חכמים ורבי מאיר אם אפשר לקנות דבר שלא בא לעולם. ולהלכה שאי אפשר, צריך לקנות "דקל לפירותיו", דהיינו שקונה שותפות בגוף הדקל, והוא שותף בו כמו שותפות רגילה. רק ששותפים רגילים מחלקים ביניהם את הזכויות הנובעות מהבעלות בשווה, וכאן הזכות הנובעת מהבעלות לאכול פירות היא רק של השותף שקנה דקל לפירותיו. והשותף השני יש לו את הזכויות הנובעות מהבעלות לעניין גוף הדקל.
אבל לא רבי מאיר ולא חכמים סוברים שאפשר לקנות רק זכות אכילת פירות בלי לקנות חפץ שיש לו גוף גשמי.
ועל דרך זה הוא כל קנייני "זכויות" כגון זכות השוכר להשתמש וכל כיו"ב, שלעולם אינו קניית זכות מופשטת, אלא כל סוגי קנייני הזכויות לעניין הבעלות עצמה הם שותפות בגוף החפץ, והחילוקים ביניהם הם רק לעניין באיזה אופן יחלקו ביניהם את הזכויות הנובעות מהבעלות.

.

– – –

.

מתלמוד מוסבר בבא קמא פ"ח ב':

אם אדם רוצה למכור ללוקח אכילת פירות בשדהו, או למכור שדהו ולשייר לעצמו אכילת פירות, כמו בסוגייתנו, אי אפשר למכור או לשייר רק זכות אכילת פירות. שאין זה קניין על גוף חפץ אלא רק קניין על הסכמה שיש לו רשות לאכול פירות. וקניין שאינו על גוף חפץ הוא רק קניין דברים ואינו חל, שקניין אינו יכול לחול אלא על גוף חפץ.

כדי שהקניין יוכל לחול, צריך שבעל הזכות על אכילת פירות יקנה שותפות בגוף השדה. אחרי שלשניהם יש בעלות על גוף החפץ, ועל ידי זה קניין של כל אחד מהם יכול לחול ואינו קניין דברים אלא קניין על חפץ, מעתה את הזכויות הנובעות מכח הבעלות ומימושה הם יכולים להתנות ביניהם כחפצם איזו זכות תהיה לאיזה שותף. ואז יכולים להתנות שלשותף אחד אין שום זכות בשדה מלבד אכילת פירות, ולשותף השני יש את זכות הבעלות על השדה לתמיד אחרי סוף הזמן הקצוב לשותף השני לאכול פירות [על פי רוב קניין אכילת פירות הוא מוגבל בזמן, שאם לא כן כיוון שהוא לבדו אוכל את כל הפירות לתמיד אין טעם להותיר שותפות לשני שאין בשותפותו שום זכות ואינה שווה מאומה].

בשותפים סתם, מן הסתם זכויות מימוש הבעלות כולן בשווה, ולכל עניין נדון בו כחפץ של שותפים. אמנם אם חילקו את הזכויות שאחד אוכל את כל הפירות לזמן קצוב והשני זוכה בכל אחרי תום הזמן, מאחר שכבר התנו שאין זכותם שווה, מעתה לגבי עניינים שלא התנו בפירוש ביניהם למי יש זכות למממש את הבעלות, אין לנו לדון בסתמא שזכותם שווה. ובזה רבי יוחנן סובר שהבעלים העיקרי הוא בעל קניין הפירות כיוון שכעת כל אכילת פירות הקרקע היא רק שלו. וריש לקיש סובר שהעיקרי הוא בעל הזכויות שנקראות גוף, שזכויותיו הן לתמיד ולא רק לזמן מוגבל. וזה נוגע לא רק למכירה אלא גם לדינים אחרים וכגון מי עיקר הבעלים לעניין מקרא ביכורים מפירות אילן שיש לו בו קניין פירות או לעניין דין יום או יומיים אם הרג את העבד שיש לו בו קניין פירות ועוד כיו"ב.

 

כשנתן האב לבן זכות גוף בקרקע והשאיר לעצמו זכות אכילת פירות, תנאי השותפות נתפרש לגבי אכילת פירות וזמנה, אבל לא נתפרש לגבי למי יש כח למכור בזמן שהאב חי.

ובזה רבי יוחנן סובר שכיוון שקניין פירות כקניין הגוף דמי אין לבן כח למכור. ואם הבן חי אחרי מות האב מה שעשה קניין בחיי האב חל רק כעת אחרי מות האב כשהבן זוכה גם באכילת פירות ונעשה בעלים גמור, ואז זוכה הלוקח. אבל אם מת הבן לפני האב מכירתו אינה כלום שאין לו כח למכור כיוון שהבעלים העיקרי הוא האב בעל הקניין פירות, ולכן אחרי מות האב לא זוכה הלוקח [ומה שהאב הקנה לבן בחייו קניין גוף לא מועיל שכעת יירשו מכח זה יורשי הבן, כיוון שמכירת הבן אע"פ שאין בה כח להקנות ללוקח, מכל מקום יש בה כח להוציא מרשותו מה שזכה וכשמוכר הבן נעשה הכל של האב שנסתלק הבן ואחרי מות האב זוכים יורשי האב].

וריש לקיש סובר שקניין פירות אינו גורם שהשותף שיש לו זכות זו הוא הבעלים העיקרי, ולכן מועילה מכירת הבן באותה שעה שנעשית. ואם מת הבן בחיי האב, אחרי שמת האב זוכה הלוקח, כיוון שבשעת מכירת הבן זכה הלוקח בכל מה שיש לבן.

מה שכשמת האב לא יורשים שאר בניו את זכות אכילת הפירות שיש לו בשדה זהו כיוון שזכותו היתה מראש מוגבלת לזמן קצוב ובמותו תם הזמן, וחלקו בגוף השדה כבר אין מכוחו שום זכות של בעלות. ואפשר שכיוון שכבר אינו שווה פרוטה הוא אינו שלו כלל, או שנשאר שלו ויורשים אותו שאר בניו ואין בזה נפקא מינה שאין מכח זה שום זכות בנכסים.

.

ועוד ממה שנכתב שם:

כתב בשיטה מקובצת:

"וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל, וזה לשונו: הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מותו האב אוכל פירות עד שימות. וכן נראה לומר שיש לו לעשות מהן צרכי קבורתו, לא כל הימנו להפיל עצמו על הצבור אם נתן לו כל נכסיו. עד כאן".

 

הנה אם לפני מותו נתן האב את כל נכסיו במתנה גמורה לאחר גוף ופירות ולא הותיר לעצמו מאומה, ואחר כך מת, פשוט שלא מוציאים ממקבל המתנה דמי קבורה אלא קוברים אותו משל ציבור כמי שאין לו נכסים.

אמנם כאן האב שיש לו זכות אכילת פירות זהו משום שיש לו קניין בגוף לעניין פירות, דהיינו שיש לו בעלות כשותף על גוף הנכסים, רק ההסכמה בין השותפים על זכויות השימוש בנכסים היא שלאב יש אכילת פירות בלבד בזמן שהוא חי. וזו כמו הסכמה בין שניים שנו שדה בשותפות שזה יניח בה שוורים וחבירו לא יניח שם פירות וכל כיו"ב. ועל זה אמר הר"מ מסרקסטה שמכיוון שבמותו יש לו נכסים, דהיינו חלקו בשותפות השדה, ורק הסכים עם בנו שכל השימושים לבנו מלבד מה שהוא אוכל פירות בחייו, אין הציבור משועבדים להסכמתו זו שמכח זה יקברוהו משל ציבור, כיוון שסוף סוף יש לו שותפות בשדה אומרים הציבור שיקחו מחלקו שיש לו בשדה לצרכי קבורה.

 

 

 

תגים:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: