סימן י"א – בעניין דבר הגורם לממון כממון דמי, ובעלות על מטבע

לבבא קמא ע"ו א'.

בבעלות אדם על חפץ, בדעת בני אדם מתחלק עניין הבעלות לשני עניינים. האחד הוא בעלות על עצמיות בגוף של החפץ. בעלות זו אינה תלויה בשוויו. ואפילו איסורי הנאה שאין להם שווי פרוטה וגם אינו יכול להינות מהם ולהשתמש בהם, עדיין יש לו בהם בעלות על עצם גופם לרוב הראשונים. עיין קצות החושן סימן ת"ו סעיף קטן ב'.

מלבד הבעלות על עצמיות הגוף, יש גם בעלות על הממון שהחפץ שווה. ויש לעיין, שהרי בעלות על שווי ממון בנפרד מבעלות על הגוף, הרי שווי הממון הוא רק כח שיש לו לקנות ולא גוף דבר גשמי, וכיצד תיתכן בו בעלות.

כשאדם בעלים על מטבע, אינו מקפיד על בעלותו על עצם הגוף, אלא רק על השווי של החפץ [בלשון הגמרא דעתיה אצורתא. דעתו על הצורה, שבה כתוב השווי של המטבע, ולא על גופה]. לכן מעיקר הדין מותר לראובן להניח בארנקו של שמעון מטבע ולקחת תמורתו מטבע אחר באותו ערך בלא לשאול רשות. כי שמעון אינו מקפיד על גוף המטבע שלו אלא רק על ערך הממון שבו.

יש לעיין כשאדם בעלים על מטבע, האם הוא בעלים גם על עצמיות גופה, רק מרשה לאחר לזכות בו כל זמן שיתן תמורתו מטבע כזו, או שאינו בעלים כלל על גופה של המטבע והוא הפקר.

ונראה לעניות דעתי שגוף המטבע הוא הפקר, כיוון שייאוש גורם שהחפץ ייצא מרשות בעליו לרשות הפקר כמו שביארתי לעיל ס"ו א', ולא כפי שטועים לחשוב שגוף החפץ נשאר של הבעלים גם לאחר יאוש ורק מרשה לאחרים לזכות בו. ומה שאינו מקפיד שכל אדם יזכה בגוף המטבע אם יתן מטבע אחרת כמוה הוא כמו ייאוש.

וכן מוכח מכך שמטבע אינו עושה חליפין. והרי אם יש לו כלי והוא מרשה לאחרים לזכות בכלי אבל עדיין הכלי שלו, בוודאי מועיל הכלי לעשות חליפין, ומה שונה מטבע מזה. אלא בוודאי החילוק שבמטבע הוא בעלים רק על הממון, והגוף עצמו הוא הפקר. וכן יש כמה חילוקי דינים בין מטבע לפרי, ואם מטבע גופו שלו הרי הוא כמו כל פרי, ומה בכך שמרשה לאחרים להחליפו.

הביאור בזה הוא משום שבאמת בעלות על שווי ממון הוא עניין נפרד מבעלות על גוף החפץ. שווי ממון הוא כח, שיש בכוחו לקנות, והבעלות היא על הכח. ובגוף חפץ ששווה פרוטה מונח כח זה. אבל החפץ משמש לכח רק כידית, או ככלי, כדי שיהיה אפשר לאחוז בו ולהיות בעלים עליו. ואין החפץ והכח דבר אחד כלל. על גוף המטבע עצמו אין לבעליו בעלות והוא הפקר, ורק הוא משתמש בגוף המטבע כידית לאחוז את הכח לקנות, שגוף המטבע משמש ככלי או ידית אליו.

וזה דומה למי שמחזיק יין שלו בכלי הפקר. שכל אחד יכול לזכות בכלי ההפקר, אבל אסור לו לשפוך את היין, אבל מותר לו לשפוך את היין לכלי אחר כמו זה ולקחת את הכלי לעצמו. והטעם שאסור לאחרים לקחת ממנו בלי רשות את הכוס עם היין אינו משום גזילת הכוס אלא משום גזילת היין. שאם יגזול את הכוס ולא יעביר את היין לכלי אחר הוא גוזל גם את היין. וכך הגוזל מטבע הוא גזלן משום שגזל את הכח שהמטבע משמשת לו ככלי, ולא משום גוף המטבע עצמו. וזה הביאור שבמטבע דעתיה דאיניש אצורתא ויש בו חילוקי דינים משאר חפצים.

וכמו שלא שייך בעלות על יין בלי שיהיה בתוך איזה כלי, כך לא שייך בעלות על כח לקנות בלי שיהיה מונח באיזה חפץ. אבל אין זה מכריח שגוף החפץ יהיה שלו, ויכול להשתמש גם בחפץ הפקר לשם כך.

מהות הבעלות על ממון, באופן נפרד מגוף החפץ, וכגון מה שהוא בעלים עליו כשהוא בעלים על מטבע, היא שביציאת הכח, שהוא שווי הממון, אל הפועל, יתרבו נכסיו. אמנם בבהמת הקדש שחייב באחריותה אין כאן מי שיכול להוציא לפועל את הכח באופן שהוצאת הכח אל הפועל תרבה נכסיו. שהקדש אינו יכול למכור בהמת הקדש ולקנות בדמיה דבר אחר. מצד שני, מי שנדר את הבהמה יש לו שייכות אצל כח זה באופן הפוך, שהיפסדות הכח בלא שייצא אל הפועל מקטינה את כמות נכסיו. שכיוון שחייב באחריותה אם תיפסד הבהמה יתמעטו נכסיו שהוא חייב באחריותה ויצטרך להביא אחרת.

דעת רבי שמעון ששייכות זו הופכת אותו לבעלים על הכח, שהיינו שווי הממון. ואע"פ שאין הגוף שלו אלא שייך להקדש, לא אכפת לנו שישתמש בגוף ככלי להחזיק את הכח. שכמו שיכול להשתמש בכלי של הפקר להחזיק את הכח שלו, וכמו במטבע, כך יכול להשתמש גם בגוף ששייך לאחר.

וכל זה לא שייך היכן שהבעלים על הגוף יכול למכור. וכגון שלוי יתחייב ליהודה שכל הפסד שיקרה לבהמת יהודה ישלם לו לוי כשווי ההפסד. באופן כזה בוודאי מודה רבי שמעון שלוי לא נעשה הבעלים הממוני של הבהמה אע"פ שהיא גורמת לו לממון. שהרי יהודה יכול לשלם אותה כדמים תמורת חפץ אחר ולהרבות נכסיו, וזוהי שייכות בכח הממון שבה יותר ממה שלוי שייך בו שאם ייפסד יגרום לו למיעוט קנייניו. וכן מבואר מדברי קצות החושן סימן שפ"ו סעיף קטן ז', וזה פשוט.

וגם לרבי יוסי הגלילי בקדשים קלים הממון שייך לבעלים אבל הגוף שייך להקדש, ואין סתירה בזה כיוון שאין חילוק בין משתמש במטבע הפקר ככלי להחזיק שווי הממון או משתמש בבהמת הקדש. ורק בחפץ של אחר שהאחר יכול למכרו אין הוא יכול להשתמש בו ככלי להחזיק בו שוויות ממון שלו, כיוון שכבר הוא משמש להחזיק שוויות ממון של חבירו. אבל מכיוון שהקדש אינו יכול למכור מה ששלו הוא דומה בזה למטבע של הפקר, ולא לחפץ ששייך לאדם אחר שיכול למכרו.

דין טביחה תלוי בבעלות על הגוף עצמו, וצריך שדווקא יהיה גוף הבעלים של הנגנב כדי לחייבו ד' וה' על טביחה. כיוון שטביחה היא עניין ששייך בגוף ולא בממון. אבל לעניין מכירה, וכן לעניין וגונב מבית האיש, תלוי בבעלות על הממון שבו ולא על הגוף.

ועיין תוספת ביאור בזה בתלמוד מוסבר על בבא קמא צ"ח ב'. ועיין גם שם על בבא קמא ע"א ב'.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: