גיטין ע"ז ב':
"והיא בתוך ביתה". [הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת]
אמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה ובצד חצרה.
ר' אושעיא אמר אפילו היא בטבריא וחצרה בציפורי, היא בציפורי וחצרה בטבריא מגורשת.
והא "היא בתוך ביתה ובתוך חצרה קתני"? הכי קאמר [כך אמר]: והיא כמי שבתוך ביתה והיא כמי שבתוך חצרה [ואע"פ שהיא בטבריא. רש"י: כמי שבתוך ביתה. כאילו היא בתוך ביתה. ומאי היא? דבעינן דתיהוי חצרה משתמרת לדעתה, כלומר על פיה ועל צוויה [שזה מחשיב אותה כעומדת בתוכה], לאפוקי [להוציא] הא דאמרינן בפרקין לקמן (דף ע"ח א') נתן גט ביד עבדה ניעור אינו גט דהויא לה חצר המשתמרת שלא לדעתה שהוא משמר עצמו מדעתו. רש"י] דכיון דחצר משתמרת לדעתה היא מתגרשת.
לימא [לומר. והוא לשון שאלה] בהא קמיפלגי [בזה חולקים] דמר סבר חצר משום ידה אתרבאי [נתרבה. בדרשה "ונתן" מכל מקום. רש"י: הלכך סמוכה לה בעינן דומיא דידה] ומר סבר חצר משום שליחות אתרבאי [ומועיל בריחוק מקום כמו שליח]?
לא. דכולי עלמא [שכל הדעות] חצר משום ידה איתרבאי. מר [עולא] סבר כידה, מה ידה בסמוכה אף חצרה בסמוכה, ואידך [והאחר. ר' אושעיא] אי [אם] מה ידה בדבוקה אף חצרה בדבוקה [הרי אי אפשר לדמות לידה לגמרי להצריך חצר דבוקה לגופה כמו ידה]? אלא כידה מה ידה משתמרת לדעתה אף חצרה המשתמרת לדעתה, לאפוקי חצר המשתמרת שלא לדעתה.
.
לבאר עניין חצר אם משום ידה התרבה או משום שליחות, הנה בהקדם, מה שאדם עושה מעשה הגדר בזה הוא שרצונו ודעתו יוצאים לפועל בעולם הגשמי. ואם שובר כד בידו ממש, או שזורק בו אבן, אין שום חילוק לגבי אם נחשב שהוא עשה, שבשניהם היתה הוצאה אל הפועל של רצונו ודעתו. ואין נפקא מינה אם האבן אינה גופו ואינה מחוברת לגופו וחלף זמן בין הזריקה לשבירה. שלגבי שיהיה מעשה שלו לא אכפת לנו גופו. אלא רק שתהיה יציאה אל הפועל הגשמי מכח מחשבתו ורצונו.
לכן אם השליח מבטל דעתו, ואינו מפעיל את גופו מכח דעת עצמו, אלא מבטל דעתו לגבי המשלח ופועל מכח דעת המשלח, לא אכפת לנו שאין זה גופו של המשלח והוא כמו אבן שזרק המשלח שפועלת מכח דעת המשלח אע"פ שאינה גופו, וממש כך הוא השליח שפועל מכח דעת המשלח כמו אבן נזרקת ולא אכפת לנו שאינו גופו.
אי אפשר לעשות שליח להניח תפילין במקומו, או לקים מצוות עונג שבת במקומו, או מצוות עונה במקומו וכל כיו"ב. הטעם הוא שלזה לא די שיהיה מעשה שלו, אלא צריך שיהיה מציאות גופו. וזה תלוי במציאות שמה שגופו רק הוא גופו. שמעשה הנחת התפילין אפשר על ידי שליח, אבל "ידך" ו"בין עיניך" זהו מציאות גופו, וגוף השליח אינו גופו כמו שאבן שזורק אינה גופו.
הנה אבן שזורק ושובר כד, אפשר לומר שחיובו על האבן הוא משום שליחות. שהאבן הוציאה מחשבתו אל הפועל ולכן מעשה האבן הוא מעשה שלו אע"פ שאין האבן גופו. שזה פירוש "שליחות" שמעשה שנעשה על ידי דבר שאינו גופו מתייחס אליו להיות מעשהו כמו מעשה שעשה בגופו. ולא אמרו כן רק משום שזה פשוט ואין צד אחר.
אם נאמר שקבלת גט שאמרה תורה הפירוש הוא מעשה של קבלת גט, הרי כמו שידה מוציאה אל הפועל את רצונה ועושה מעשה של לקבל הגט, כך גם חצירה עושה עבורה את המעשה של לקבל ולשמור את הגט, וכמו שאבן עושה עבור הזורק את מעשה שבירת הכד, ומכח זה מתייחסת קבלת החצר להיות כקבלה שלה. וזהו חצר משום שליחות אתרבאי, ולפי זה אין סברא להצריך שתעמוד ליד החצר. שייחוס מעשה החצר אליה הוא מכח שהחצר מוציאה לפועל את רצונה ולא אכפת לנו היכן היא עומדת. וכמו שזורק האבן לא אכפת לנו היכן הוא עומד כדי לייחס את שבירת הכד אליו. והדרשה חצר דומיא דיד תתפרש רק לעניין משתמרת לדעתה.
הצד של חצרה משום ידה, פירושו שהגט צריך להתקבל בגוף ידה כמו שתפילין צריכים להיות מונחים על גוף ידו. ולא די במעשה קבלה אלא צריך מציאות של קבלת הגט בגופה. ובזה צריך גוף ממש בלי חציצה, ואי אפשר על ידי דבר שאינו גופו. וכמו שאינו יכול להניח תפילין על חפץ שעושה רצונו או איש שהוא שלוחו.
והתורה חידשה שחצר נחשבת למציאות גוף שלה לעניין זה. ודומה למה שבקטנה יד אביה נחשבת יד שלה, ולא משום שליחות אלא כך חידשה התורה שיד אביה יש לה דין של יד שלה, וכמו כן חידשה התורה שחצרה נידונית כאילו היתה ידה.
ולפי זה יש מקום לפרש שהדרשה דומיא דידה מצריכה שתעמוד בצד חצרה כי רק באופן זה נתנה לה התורה דין יד שלה. אם כי כמובן זהו רק צד ואפשר גם שתהיה נדונית כידה אף באינה עומדת בצדה כמו יד אביה.
אחר כך הראו לי לשון הירושלמי גיטין פר קא' דף מ"ג וזה לשונו: "נתן לה את גיטה ואחר כך אמרה תזכה לי חצירי שבעכו אמר ר' חיננא נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה אילו מי שהיתה ידה ארוכה והושיטה את ידה ונטלתו שמא אינו צריך לומר בפני נכתב ונחתם אמר ר' אבא מאן אמרה דלא".
יש להאריך בביאור הדברים ואין כאן המקום ורק הבאתיו שמבאר הסברא של חצרה משום ידה שהוא כמו יד ארוכה.
חידושי תורה על סוגיות - "באר לחי רואי" 
להשאיר תגובה