סימן ז' – שנגיחת השור נחשב שנמשכת עד גביית הניזק

בבא קמא ל"ד א':

אמר מר [בחלק השני של הברייתא שמדבר בשור המזיק]: "שבח מזיק נותן כשעת הנזק". מני [מי היא] ר' ישמעאל היא, דאמר בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ליה. [וזוזים הוא שמעלה לו. כלומר יש על המזיק חוב ממון שהשור רק משועבד לו ולא זוכה הניזק בגוף השור. מכיוון שגוף השור שייך למזיק עד שעת העמדה בדין, כל השבח ששבח השור המזיק הוא של המזיק. ולדעת רבי עקיבא זוכה הניזק מייד עם הנגיחה בגוף השור המזיק ונעשה שותף בו, ואם שבח השור המזיק עד שעת העמדה בדין הרי גם חלקו של הניזק שבח ונוטל יותר משעת הנזק כפי חלקו בשבח]

אימא [אמור] סיפא: "כחש [השור המזיק], כשעת העמדה בדין". אתאן [באנו] לרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו [שותפים הם. לרבי עקיבא מכיוון שזכה הניזק בגוף השור משעת נגיחה ונעשה שותף, מה שכחש אחר כך השור המזיק בשעת העמדה בדין גם חלקו כחש. אבל לרבי ישמעאל חוב הממון הוא לפי שעת נגיחה, ואם כחש אחר כך שורו של המזיק אין לניזק להפסיד בגלל כחש זה]. רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא?

לא. כולה רבי עקיבא היא, והכא [וכאן] במאי עסקינן כשפיטמו. [כשפיטמו מזיק לשור וחסר ממונו לשבוחיה [להשביחו] הלכך לא שקיל [נוטל] ניזק בשבחא. רש"י]

אי [אם] כשפיטמו אימא [אמור] רישא "שבח [ניזק. רש"י. חוזר לחלק הראשון של הברייתא שמדבר בשור הניזק] ועמד על ד' מאות זוז נותן לו כשעת הנזק [אפילו הכי נותן לו כשעת הנזק ולא מצי אמר ליה מאי אפסדתיך, משום דאמר ליה ניזק אלמלא לא הזיקו היה עומד על ח' מאות. רש"י]", אי כשפיטמו צריכא למימר? [הרי פשוט שהשבח של הניזק. רש"י: ואי כשפיטמו ניזק לשורו צריכא למימר דיהיב לו כשעת הנזק ולא מצי אמר ליה מאי אפסדתיך? הא האי דאשבח משום פיטומו הוא וחסר ביה ממונא]

אמר רב פפא רישא משכחת לה [מוצאים אותה. כלומר באופן זה יש לפרש אותה] בין דפטמה פטומי בין דשבחא ממילא [הבהמה שבחה מעצמה], ואצטריך לאשמועינן דהיכא [שהיכן] דשבחא ממילא נותן לו כשעת הנזק. סיפא לא משכחת לה אלא כשפטמו. [רישא נותן לו כשעת הנזק ולא מצי אמר ליה מאי אפסדתיך בין דפטומי פטמיה בין דשבח ממילא, והיכא דפטמיה לא הוה אצטריך למיתנא אלא משום היכא דשבח ממילא אצטריך לאשמועינן. רש"י]

"כחש כשעת העמדה בדין". [ארישא מהדר [חוזר לתחילת הברייתא]. רש"י. תחילת הברייתא מדברת בשור הניזק וכאן חוזר לדבר בכחש השור הניזק]

כחש מחמת מאי [מה]? אילימא [אם לומר] דכחשא מחמת מלאכה [אחרי הנגיחה הניזק חרש בשורו ומחמת המלאכה כחש יותר ממה שהכחישתו חבלת הנגיחה] לימא [לומר] ליה את מכחשת ואנא יהיבנא? [המזיק יאמר לניזק אתה הכחשת ואני משלם?]

אמר רב אשי דכחש מחמת מכה, דאמר ליה קרנא דתורך קבירא ביה. [הנגיחה גרמה לכחש של חמישים בשעת הנגיחה, ואחר כך המשיך בו חולי מחמת הנגיחה וכחש עוד. לגבי הכחש הנוסף רואים כאילו הקרן של השור שנגח עדיין קבורה בגופו של הניזק וחוזרת ומזיקתו כל שעה, ולכן מתחייב המזיק גם על כחש זה]

.

הגמרא העמידה את הברייתא כרבי עקיבא, שסובר שהניזק זוכה מייד עם הנגיחה בגופו של השור המזיק ונעשה שותף בו.

בתחילת הברייתא מדובר שהמזיק חבל בשור הניזק והפחית את דמיו בחמישים זוז ואחר כך הבריא השור הניזק ושבח ועמדו דמיו על ארבע מאות. המזיק יכול לטעון שכעת אם בוחנים האם יש נזק כתוצאה מהנגיחה רואים שאין נזק כיוון שהשור הבריא, ולכן אינו חייב מאומה. אם לא היינו יכולים להשיב למזיק שעדיין יש נזק שלולא הנגיחה היה כעת בריא יותר והיה שוויו שמונה מאות, היתה טענתו מתקבלת.

וצריך עיון למה היתה טענתו מתקבלת, שהרי בשעת הנגיחה עצמה היה נזק של חמישים, ולכן מייד בשעת הנגיחה כבר זכה הניזק עשרים וחמש בגופו של השור המזיק. לכאורה הדין עצמו על תוצאת הנגיחה כבר נעשה מייד עם הנגיחה על ידי דין התורה שזיכתה לניזק מייד חצי נזק בגופו של המזיק. ובית הדין רק מגבים לניזק מה שיש לו מכח דין התורה בגוף השור.

אם בשעת העמדה בדין עדיין לא הבריא השור הניזק ועדיין יש בו נזק חמישים, מגבים בית הדין לניזק עשרים וחמש. ואם אחר כך הבריא השור הניזק ושבח, אז בוודאי כבר לא יכול המזיק לחזור ולטעון שאין תוצאה של נזק מנגיחתו כיוון שהבריא ממנה ושבח.

מבואר מזה שהשאלה האם הנגיחה גרמה נזק או לא נקבעת לפי מצב השור בשעת העמדה בדין. אם בשעת העמדה בדין יש בשור פחת דמים כתוצאה מהחבלה אז אומרים שהחבלה גרמה נזק ומשלם. ואם בשעת הדין הבריא השור ושבח, אם לא היינו יכולים לומר שלולא הנגיחה היה משביח יותר היה המזיק פטור בטענה שאין תוצאה של נזק מהנגיחה שלו שהרי הבריא ממנה.

עיין לעיל כ"ח א' שלדעת רב נחמן אדם אינו חייב לבוא לבית דין היכן שברור לו שהאמת עמו ויכול לעשות בכח דין לעצמו, אפילו אם לא יהיה לו הפסד ממון אם יבוא לבית דין. ורב יהודה מודה שכך עיקר הדין רק סובר שאם אין לו הפסד אם יבוא לבית דין תקנו חכמים שאסור לו לעשות דין לעצמו בכח. ומעיקר הדין אין צורך כלל בבית דין והוא רק לצורך בירור הדין במקום שאינו ברור, או שאם הניזק אינו יכול או אינו רוצה לעשות דין לעצמו בכח יכול לבוא לבית דין שיכופו עבורו את המזיק. אם היה הניזק בא וגובה את שלו בעצמו קשה לומר שהכל היה נקבע לפי השעה שנוטל את שלו, שאינה מיוחדת מכל שעה אחרת שאינו אלא נוטל את מה שיש לו בגוף השור.

אם באמת אמדן הנזק היה נקבע לפי שעת העמדה בדין לכאורה היה הניזק יכול לתבוע מאתיים, כיוון שכעת השור שבח לארבע מאות, ולולא הנגיחה היה עולה לשמונה מאות, ואם כן שומת הנזק שנעשה על ידי הנגיחה היא ארבע מאות.

בשור תם לפי ההלכה שחצי נזק קנס, קנס הוא מעשה בית דין וחיובו הוא מכח בית הדין. ואם יודה בו המזיק לפני בית ייפטר. ומה שזוכה הניזק בגוף השור מייד עם הנגיחה הוא זכייה על תנאי שיעידו עדים והמזיק לא יודה ויחייבו בית דין בקנס. ולכן מובן יותר שכיוון שבאמת החיוב נעשה בבית דין הולכים לפי שעת העמדה בדין. אבל בפשטות לעניין שבח ניזק אין חילוק בין שור תם לשור מועד. ובשור מועד חיוב שעבוד הגוף על חוב הממון נקנה מייד עם הנגיחה לניזק, ואחר כך בית הדין נצרך רק כדי לגבות. ואם יסכימו ביניהם על הפרעון אין צורך בבית דין כלל.

אולי אפשר לומר שאם לא היו הולכים לבית דין היה המזיק משלם כפי ערך הנזק בשעת נגיחה ולא היה יכול לטעון שאחר כך הבריא, שכך הוא דין נזיקין שמשלם על מה שהזיק לפי שעת הנגיחה שאז נקבע חיוב התשלומין, ומה שהבריא השור אחר כך לא אכפת לנו. והברייתא לא משמיעה דין בהלכות נזיקין אלא בהלכות בית דין, שאם באו לפני בית דין וכעת הוטל על הדיין לדון, אין לדיין אלא מקומו ושעתו ואם בשעה שבאו לפניו כבר הבריא השור אין הדיין רשאי לדון שיש כאן נזק [ולכן צריך להגיע לטענה שלולא הנגיחה היה משביח יותר, ועדיין יש כאן נזק], ואע"פ שיש עדים שבשעת הנגיחה היה נזק ומהלכות  נזיקין הולכים לפי שעת הנגיחה. וזה כמובן לא נראה כפי האמת וצריך לי עיון גדול בזה. ועיין בהמשך שבע"ה אחר כך ראיתי שרש"י במתק לשונו הזהב לימד ביאור נפלא בזה.

– – –

בשעת הנגיחה זכה הניזק בשותפות בשור המזיק. אם שבח השור המזיק גם חלקו שבח ונוטל כפי חלקו בשבח. אבל אם שבח מחמת שהמזיק פטמו וחסר ממון בפיטומו לא נוטל הניזק בשבח. ויש לעיין שהרי זה ממש כמו שבא ראובן ופיטם שור של שמעון. שלכאורה הדין יהיה כמו הנוטע אילנות בשדה חבירו, שאם השבח הוא יותר מדמי הוצאת הפיטום משלם בעל השור את דמי הפיטום למי שפיטם והשבח שלו שהרי שורו הוא שהשביח.

ונראה שכיוון שהמזיק גם הוא שותף בשור, מכיוון שחסר מעות בהשבחה לא השביח אלא את החלק שלו. ולכן הוצרך רש"י להוסיף שהמזיק חסר ממון בהשבחה והאריך בלשונו שכתב: "כשפיטמו מזיק לשור וחסר ממונו לשבוחיה הלכך לא שקיל ניזק בשבחא", ומה שהוסיף "הלכך וכו'", משמע שדווקא משום שחסר ממונו לא נוטל ניזק, שאם היה משביחו בלא הוצאת ממון היינו אומרים משום זה נהנה וזה אינו חסר שמשביח את כל השור, לכן הוצרך רש"י לבאר שמשום שחסר ממון למה יחסר ממון עבור החלק שאינו שלו, ולכן אומרים שלא השביח אלא את חלקו ולא נוטל הניזק.

[שותפין שנשתתפו בשדה אם אחד השביח הדין הוא שהשביח גם חלק חבירו ומתחלקים בשבח, וזהו דווקא משום שהשתתפו מדעתם וסומכים זה על זה והמשביח עשה על דעת שותפו, אבל כאן הרי נשתתפו בעל כרחם ובוודאי אם אחד הוציא ממון לא נתכוון להשביח אלא את חלקו. וכן כתב כאן במאירי הובא בשיטה מקובצת וכן כתב הראב"ד הובא ברשב"א כאן והובא גם בשיטה מקובצת. ועיין עוד בזה בבא בתרא קמ"ג ב' וקמ"ד א' וכן בבבא בתרא מ"ב ב' ברשב"ם, והיא סוגיא ארוכה]

ברישא של הברייתא לגבי השור הניזק, נאמר שאם הניזק פיטם את השור פשיטא שהמזיק לא יכול לטעון שלא היה כאן נזק כיוון שהשור הבריא מהמכה ושבח. לכאורה היה אפשר לפרש שמכיוון שהשור שבח מחמת הפיטום, אם כן לא אומרים שהבריא מהמכה, שהראיה שהבריא מהמכה היא ששבח מעצמו. וכאן לא שבח מעצמו אלא מחמת הפיטום ואם כן יש לומר שלולא הפיטום עדיין היה שווה חמישים פחות משוויו לפני המכה שבאמת לא הבריא ממנה.

אמנם רש"י כתב: "ואי כשפיטמו ניזק לשורו צריכא למימר דיהיב לו כשעת הנזק ולא מצי אמר ליה מאי אפסדתיך? הא האי דאשבח משום פיטומו הוא וחסר ביה ממונא". ולפי פירוש זה לא היה צריך להזכיר שהניזק חסר ממון בפיטום השור. וצריך עיון גדול ברש"י מה אכפת לנו אם הניזק חסר ממון בפיטום השור או לא.

ולאחר העיון נראה שכתוב כאן ברש"י חידוש גדול, שכשנפחת דמי השור חמישים מחמת החבלה, ונתחייב המזיק לשלם עבור חצי הנזק, או שכבר זכה הניזק בגוף שור המזיק כדמי חצי הנזק, אם חזר וצמח מה שנחבל, מה שצמח מחדש שייך למזיק, כיוון שהוא כבר שילם על זה. כלומר הוא שילם עבור החלק בשור שנפחת מחמת החבלה, ואם כן אם חלק זה חזר ושב למקומו הוא שייך למזיק. ועיין לקמן עמוד ב' שסברא זו מבוארת בגמרא, ושם הוספתי ביאור היטב בזה בדרך מעט אחרת ויותר נכונה ומובנת. לכן אם הניזק השביח בלי שחסר ממון, מכיוון שזה נהנה וזה אינו חסר אומרים שהשביח גם עבור המזיק ומה שחזר וצמח בשור אחרי ששילם המזיק שייך השבח גם למזיק. ולכן הוצרך רש"י לומר שהניזק חסר ממון ולא השביח אלא את החלק שלו בשור.

ועיין לקמן נ"ז ב': ""השוכר פרה מחבירו ונגנבה, ואמר הלה הריני משלם ואיני נשבע, ואח"כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר [דכיון דשילם נמצאת הגניבה שלו. רש"י]". והרי השוכר לא עשה קניין בפרה, שבזמן שששילם לא היתה ברשות בעליה להקנותה, ואעפ"כ אומרים שכיוון ששילם הרי אי אפשר שלבעלים יהיו גם דמי הפרה וגם הפרה עצמה, שהתשלום הוא תמורת הפסד הפרה, ומעתה ממילא הפרה שלו.

ובזה מתיישב מה שנתקשיתי בו לעיל, שבאמת לעולם הדין הוא שהמזיק חייב לשלם כפי ערך הנזק בשעת נגיחה, ולא תלוי כלל בשעת העמדה בדין [ועיין לקמן עמוד ב' שביארתי למה מדברת הגמרא בהעמדה בדין]. רק אם חזר וצמח מה שנחבל בשור, מכיוון שכבר שילם המזיק על זה מה שחוזר וצומח מחדש שייך לו. ולכן היה יכול לטעון שאינו חייב לשלם דמי הנזק. וצריך לטעון כנגדו שלולא הנגיחה היה משביח יותר ולכן רואים שמה שנחבל השור זה לא מצח אלא רק החלק של הניזק, שאם היה צומח מחדש גם מה שנחבל היה שווה כעת שמונה מאות ולא ארבע מאות.

– – –

בכחש השור הניזק מחמת המכה אומרים שהקרן של השור המזיק קבורה בו ועדיין מזיקתו כל שעה והיא זו שגורמת לכחש זה, ולכן אם בשעת העמדה בדין השור שווה פחות ממה שהיה בשעת נגיחה חייב המזיק על זה. ויש לשאול שאם לאחר העמדה בדין המשיך השור הניזק להכחיש עוד מחמת המכה מדוע אין צריך המזיק לשלם על כחש זה שהרי הוא מחמת הנגיחה, ומדוע הכל מוכרע רק לפי שעת העמדה בדין. ושמא אם המשיך להכחיש יכול הניזק לחזור לבית דין ולתבוע שוב ולא משמע כן וצריך עיון. ולקמן עמוד ב' התבאר עניין זה היטב בע"ה ונתיישב. ועיין עוד מה שכתבתי בזה לעיל י' ב' בהערה בדברי התוספות ורבי שמעון שקאפ מדוע לגבי פחת נבילה לא מחייבים את המזיק משום קרנא דתורא קבירא ביה, שפחת הנבילה הוא מחמת הנגיחה.

.

– – –

.

המשך:

בבא קמא ל"ד ב':

אלא אמר רבי יוחנן שבח נבילה [אם נתייקרה] איכא בינייהו. דמר [רבי מאיר] סבר דניזק הוי [דלית להו [שאין להם. למזיק ולניזק] שום שותפות [בנבלה]. רש"י]. ומר [רבי יהודה] סבר פלגא [אע"פ שלעניין פחת הנבלה כולה של ניזק, שהמזיק משלם את ההפרש בין השור החי לשווי הנבלה והנבלה עצמה של ניזק ואם פחתה פחתה לו. מכל מקום אם שבחה הנבלה יש למזיק חצי ממה ששבחה].

והיינו דקא קשיא ליה לרבי יהודה [והיינו דקשיא ליה לרבי יהודה דשמעינן ליה בברייתא דלקמן דקאמר "יכול שור שוה ה' סלעים [עשרים זוז] שנגח לשור שוה מנה [מאה זוז] כו'", דהא דקאמר יכול משום דקשיא ליה הכי, כיון דלדידיה סבירא ליה דחס רחמנא עליה דמזיק למשקל בשבחא יכול שור שוה חמש סלעים שנגח לשור שוה מנה והנבילה יפה חמישים זוזים דשקיל מזיק חצי החי דהוו שני סלעים ופלגא [עשרה זוזים] וחצי המת דהוו שש סלעים ורביע [עשרים וחמשה זוזים]. רש"י] השתא דאמרת חס רחמנא עילויה דמזיק דשקיל בשבחא [כעת שאמרת חס הקב"ה על המזיק שנוטל בשבח. עד כאן הקדים כדי לבאר וכעת מביא לשון הברייתא עצמה:] "יכול שור שוה חמש סלעים [עשרים זוז] שנגח שור שוה מנה [מאה זוז] והנבילה יפה חמשים זוז זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת, אמרת היכן מצינו מזיק נשכר שזה נשכר? [שאינו מפסיד כלום. דאע"ג דקאמר רבי יהודה לעיל דמזיק שקיל בשבחא, בתשלומי חצי נזק מיהא איתא [מכל מקום ישנו] ומפסיד שבעים וחמש משור החי. רש"י]

ואומר: (שמות כא, לו) "שלם ישלם" בעלים משלמין ואין בעלים נוטלין" ["שלם ישלם" במועד כתיב, אלא שני תשלומים כתב לך אחד לתם ואחד למועד לומר בעלים משלמין ואין הבעלים נוטלין. רש"י].

מאי "ואומר"? [למה הוצרך להוסיף]

וכי תימא [תאמר] הני מילי [דברים אלה] היכא דאיכא פסידא לניזק [היכן שיש הפסד לניזק. רק אז אומרים שלא ייתכן שיהיה מזיק נשכר], אבל היכא דליכא [היכן שאין] פסידא לניזק כגון שור שוה חמש סלעים [עשרים זוז] שנגח שור שוה חמש סלעים [עשרים זוז] והנבילה יפה שלשים זוז [שהוקרה הנבילה משמתה. דשקיל מזיק חמשה זוזי באותן י' זוזי שהשביחה. דהא לא מטי [מגיע] פסידא לניזק דהוא נמי מרויח ה' דינר [דינר הוא זוז]. רש"י], שקיל נמי [נוטל גם] מזיק בשבחא? ואומר "שלם ישלם" בעלים משלמין ואין בעלים נוטלין.


אמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבא, אם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק והתורה אמרה: (שמות כא, לה) "ומכרו את השור החי וחצו את כספו"? [אם כן דלא דריש רבי יהודה פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי, מצינו בתם משלם יותר מחצי נזק, והיכי דמי? שור שוה חמישים שנגח לשור שוה ארבעים והנבילה יפה עשרים והוי נזק עשרים, ופלגא נזקא עשרה, וכי פלגי חצי חי וחצי מת נוטל ניזק בחי עשרים וחמש ובמת עשרה הרי שלושים וחמש. נמצא מזיק משלם יותר מחצי נזק. דבשלמא לרבי מאיר לא משלם אלא חצי מה שפחתתו מיתה, אלא לרבי יהודה נהי [אע"פ] נמי [גם] דהיכא דמטי [שהיכן שמגיע] חצי החי יותר מנזק שלם נפקא ליה האי דלא שקיל ניזק חצי החי מקל וחומר ממועד כדקתני לעיל "מה מועד חמור אינו משלם אלא מה שהזיק תם הקל לא כל שכן", אבל הכא דליכא למימר הכי דהא פחות ממה שהזיק משלם, ומיהו טפי [יותר] מחצי נזק איכא. רש"י.

נאמר: "וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן". רבי מאיר דורש שמה שנאמר "וחצו את החי" פירושו פחת שפחתו מיתה מחצין בחי, כלומר הניזק אינו נוטל חצי החי, אלא שמין כמה נפחתו דמי השור ממה שהיה שווה כשהיה חי לכמה שווה הנבלה, שזה הנזק, וחצי משווי הנזק זוכה הניזק בחי.

אבל רבי יהודה אינו דורש כך, ולכן משמעות הפסוק היא שהניזק נוטל חצי מהשור החי אף אם שווה יותר מדמי הנזק. לעיל בברייתא אמר רבי יהודה ששור מועד חמור יותר משור תם ולכן אם בשור מועד לעולם אין הניזק נוטל יותר משווי הנזק גם בתם לעולם לא יטול יורת משווי הנזק מקל וחומר. אבל קל וחומר זה יכול רק ללמד שלא יטול הניזק בתם יורת ממה שנוטל במועד, כלומר שלא יטול יותר משווי מלוא הנזק. אבל עדיין יתכן שאם חצי השור החי שווה פחות ממלוא הנזק אבל יותר מחצי נזק, שיטול הניזק את חצי השור ונמצא שנוטל יותר מחצי נזק. ועל זה מקשה רב אחא בר תחליפא שמשמע מהפסוק שבתם הניזק נוטל רק חצי נזק]

אית ליה לרבי יהודה פחת שפחתה מיתה מחצין בחי. [מתרץ שגם רבי יהודה דורש שהניזק נוטל בשור החי רק חצי מדמי הנזק]

מנא ליה? [הרי אינו דורש כמו רבי מאיר]

(שמות כא, לה) מ"וגם את המת יחצון".

והא אפקיה [הוציאו] ר' יהודה לזה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת?

אם כן נכתוב קרא "ואת המת", מאי "וגם"? שמע מינה תרתי [שתיים. התיבה "גם", באה לרבות דרשא זו].

.

לכאורה אי אפשר להבין כיצד יתכן שפחת נבילה אינו על המזיק אבל יש לו חצי בשבח נבילה. שאם שילם רק את ההפרש בין שווי החי ושווי המת והנבילה היא של הניזק, ולכן אם פחתה פחתה לניזק, אם כן כיצד ייתכן שאם התייקרה הנבילה יטול המזיק חצי ממה שנתייקרה והרי אינה שלו.

ונראה שמבואר כאן כהסברא שכתבתי לעיל בעמוד א', שאם השור היה שווה מאה כשהוא חי וכשמת שווה עשרים, הרי נחסר משווי השור שמונים. והמזיק משלם את החסרון שנחסר משווי השור. אם כעת הנבילה מתייקרת ושווה שלושים, נמצא שחלק ממה שנחסר משווי השור שב למקומו. שחזרו למקומם עשר וכעת רק שבעים משווי השור חסרים. אותם עשר שחזרו למקומם הרי המזיק כבר שילם עבורם. לכן כעת כשהם חוזרים מן הדין שמה שחזר יהיה שלו. לכן אם שילם חצי נזק, מן הדין שמה ששב למקומו חציו יהיה של המזיק.

לגבי שבח נבילה אפשר גם לראות שאין כאן המשך ישר לעניין הנזק. כלומר הנזק היה שמונים, ואז משלם עליו המזיק שמונים והניזק זוכה בנבילה ששווה עשרים ובזה נסתיים דין הנזק. כעת אם מתייקרת הנבילה כבר לא רואים יותר שניזוק השור בשבעים, אלא ניזוק בשמונים ואז נסתיימה שומת הנזק ודין הנזק, ומה שכעת מתייקרת הנבילה הרי זה כמו כל חפץ אחר ששייך למזיק שנתייקר.

ולכאורה זה תלוי במה שדנתי לעיל עמוד א' האם יש שייכות לבית הדין בדין הנזק. שאם אין לבית הדין שייכות לדין הנזק, אם כן מייד בשעת נגיחה נגמר הדין, ואז הנזק שמונים והנבילה עשרים ונסתיימה שומת הנזק ומה שזכה הניזק בגוף המזיק [או שנשתעבד לו המזיק לרבי ישמעאל] בזה כבר נחשב ששולם הנזק, ומעתה שוב אין שמין אותה יותר ואם נתייקרה הנבילה זהו כמו כל חפץ אחר של הניזק שנתייקר ואינו שייך לשומת הנזק.

אבל אם אומרים שיש שייכות לבית דין בנזק, והשומה אינה מסתיימת עד העמדה בדין, אפשר לומר שאם חזרה הנבילה ונתייקרה רואים כאילו נתמעטה שומת הנזק ויש למזיק בהתייקרות. ואם נאמר חצי נזק קנס באמת קנס הוא מכח בית דין והזכייה מייד עם הנגיחה היא רק בתנאי שיחייבו אחר כך בית דין והיה לכאורה מקום לומר שמשום כך יש שייכות להעמדה בדין לעניין השומה. אבל הרי הברייתא בהכרח צריכה להתפרש גם על הצד שחצי נזק ממון (ועיין לקמן ל"ט א' ברש"י על המשנה שיש גם להלכה גביית חצי נזק בתם שהיא ממון ולא קנס). ואז נראה שאין לבית הדין שייכות כלל לדין הנזקין וכמו שכתבתי לעיל עמוד א'.

הנה לעיל עמוד א' בדברי רבא לעניין פחת נבילה כתב רש"י: "פחת נבילה. אם פחתו דמיה משעת מיתה עד שעת מכירה, לרבי מאיר דאמר לא שייך מזיק בנבילה פחת דניזק הוי, ולא יהיב ליה אלא חצי מה שפחתה מיתה".

ובחכמת שלמה (מהרש"ל) כתב על זה: "לאו דווקא. אלא שעת העמדה בדין".

ונראה לעניות דעתי שדברי רש"י באו בדקדוק. שמייד עם הנגיחה זוכה הניזק חצי דמי הנזק בגוף השור, אבל עדיין אינו מבורר היכן חלקו בשור. ורק בשעת מכירה כשחולקים את הכסף מתברר חלקו. ולרבי ישמעאל נעשה חוב בשעת נגיחה ורק בשעת גביית החוב מתברר חלקו של הניזק. לפי פשט הפסוק "ומכרו את השור החי וחצו את כספו" יש להקשות למה האריכה התורה לומר שמוכרים וחוצים את כספו. ואע"פ שלומדים מזה דרשות עדיין יש ליישב את הפסוק גם לפי פשוטו. שהרי דין שור המזיק אומר רק שהתוצאה מהנגיחה היא שהם שותפים לרבי עקיבא, או שנתחייב המזיק דמי הנזק לרבי ישמעאל. אחרי שהם שותפים מעתה הם כמו כל שני שותפים בשדה, ואם ירצו יחרשו בו יחד ואם ירצו ימכרו ויחלקו וככל שאר שותפים ומה לתורה לבאר בפסוק מה יעשו בשור אחרי שהם שותפים. והרי אינם חייבים למכור ולחלוק ויכולים לחרוש בו יחדיו. וכן לרבי ישמעאל הרי הניזק הוא ככל בעל חוב, ויכול לגבות את חובו בכל דרך שיחפוץ ומה לתורה לומר איך יגבה את החוב שימכרו ויחצו את כספו.

לכן יש לפרש כוונת הפסוק לומר לנו שדין המזיק אינו נגמר עד שחולקים השותפות לרבי עקיבא, או שגובה הניזק את חובו לרבי ישמעאל, ונעשה חלק הניזק מבורר וזוכה בו לבדו. ועד שזוכה הניזק בחלקו באופן מבורר עדיין לא נגמרה פרשת שור המזיק והנפקא מינה היא שלא נסתיימה עדיין שומת הנזק.

כלומר אם בשעת זכיית הניזק בחלקו בגוף השור, או התחייבות החוב על גוף המזיק, היינו אומרים שבזה כבר שולמו דמי הנזק ורק עד כאן דיברה פרשת שור המזיק שבתורה, הרי שכעת היתה מסתיימת שומת הנזק, ומה שהשביחה נבילה אינו נחשב שכעת חזר למקומו חלק מהנזק, אלא זהו דבר חדש וכמו שכל חפץ אחר של הניזק התייקר.

אבל אם פרשת שור המזיק דיברה עד שעת חלוקה שזכה הניזק בחלקו המבורר, אם כן בשעה שזכה הניזק בחלקו בגוף השור או שנתחייב המזיק לשלם עדיין לא נסתיימה פרשת שור המזיק, ועדיין רואים כאילו הוא הולך ומזיק עוד, ולכן אם לפני חלוקה חזרה הנבילה ונתייקרה רואים שחזר למקומו הישן חלק מהנזק ונתמעטה שומת הנזק ויש למזיק לקבל בחזרה מה שזכה הניזק בגוף השור לפי שומה ראשונה.

ובזה מבואר היטב כעת מה שהקשיתי לעיל עמוד א', שאם חבל השור המזיק בניזק והפחית מדמיו חמישים. ואחר כך החמיר החולי ועד שעת העמדה בדין נפחתו דמיו עוד, אומרים שחייב המזיק לשלם גם עבור מה שנפחתו דמיו אחר כך כיוון שרואים את הקרן כאילו היא קבורה בגוף השור הניזק וכל שעה הולכת ומזיקתו עוד. ומשמעות הגמרא שזה רק עד שעת העמדה בדין. והקשיתי שאם כן אפילו אם אחרי שעת העמדה בדין אם המשיכה המכה להחמיר יוכל הניזק לתבוע שוב את פחת הדמים שהרי הם מחמת קרן המזיק. ולמה שזכינו לו כעת באמת הסברא שהקרן קבורה בגוף השור הניזק אינה באה לומר שרואים כאילו כל שעה חוזר ונוגחו, אלא היא גופא מה שנתבאר שפרשת שור המזיק נאמרה עד שעת חלוקה, ועד אז כל מה שקורה הוא חלק מהשומא. אבל אחרי חלוקה כיוון שכבר הוחלטה שומת הנזק ונסתיים מעשה ההיזק ונגמר הדין, כבר אין יכול הניזק לתבוע על הפחת מכאן ולהבא. שכבר שילם לו המזיק על הנגיחה ההיא ונגמר דינה.

ומה שתולה הגמרא הכל בהעמדה בדין, משום שהדרך היא שהחלוקה והגבייה נעשית בשעת העמדה בדין. אבל באמת אינו תלוי בהעמדה בדין כלל אלא רק בחלוקה. דהיינו במכרו את השור וחצו את כספו. ולכן כתב רש"י בדווקא שפחת נבילה הוא עד שעת מכירה שאז היא החלוקה. ומה שתולה הגמרא בהעמדה בדין הוא רק כי על פי הרוב החלוקה נעשית בשעת העמדה בדין. והדברים מאירים ושמחים ונכונים היטב בע"ה. ועיין עוד לקמן מ"ד ב' שגם עניין נגח ואחר כך הפקיר מתבאר היטב לפי זה.

לעניין אם חבל המזיק בשור הניזק ולא הרגו, ואחר כך הבריאה המכה לפני שחלקו ועוד לא נסתיימה שומת הנזק, לכל הדעות מה שהבריא נכלל בשומה, ואם כבר זכה הניזק בשותפות בשור עליו להחזיר למזיק כפי מה שהחלימה הבהמה [אלא אם כן יכול לטעון שלולא הנגיחה היתה משביחה יותר וכדלעיל עמוד א'], וזה הדין שמבואר לעיל עמוד א'.

אמנם אם לא מדובר בהבראת החבלה, אלא שהשור מת והנבילה מתייקרת, בזה יש מחלוקת. שלרבי יהודה לפי רבי יוחנן גם כאן הדין שהתייקרות הנבילה היא עדיין שייכת לשומת הנזק ונמצא שהזיקו פחות ולכן משתלם המזיק חצי דמי השבח שמקבל בחזרה מה שנתמעטה שומת הנזק.

ורבי מאיר חולק רק בנבילה ולא בחבלה שהבריאה, כיוון שבחבלה ודאי אפשר לראות שהכל המשך אחד עם הנזק שנגחו, ולפני שנתקיים ומכרו את השור הבריאה המכה ועד המכירה רואים הכל כהמשך אחד שנחבל והבריא ואם כן אין כאן נזק. אבל אם מת השור סובר רבי מאיר שאחרי שמת כבר אין כאן המשך ענין אחד של היזק, אלא נסתיים עניין ההיזק עם מותו ואז נחלטה שומת הנזק, ומה שמשביחה הנבילה הוא עניין חדש. ואפשר לומר שזהו משום שנבילה אינה שור ששווה פחות אלא היא חפץ אחר לעניין קניינים. שמי שמבקש לקנות שור הכי זול אין המוכר יכול לתת לו נבילה, שנבילה אינה שור זול אלא חפץ אחר. ולכן משעה שמת השור נחשב שהזיק כל דמי השור. שהנבילה אינה השור שנשאר אחרי שחלק משוויו נפחת. רק שמכיוון שהניזק זוכה בנבילה מנכים למזיק דמי הנבילה מחובו. ולכן אם השביחה הנבילה אין זה מצטרף לשומת הנזק ולא זוכה בזה המזיק.

.

– – –

.

המשך:

בבא קמא מ"ד ב':

תניא נמי הכי [גם כך]: "יתר על כן אמר ר' יהודה אפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר פטור, שנאמר: (שמות כא, כט) [וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו] "והועד בבעליו [והועד בבעליו היינו בבית דין דאין העדאה אלא בבית דין. רש"י] והמית וגו'" עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד.

וגמר דין לא בעינן? והא השור יסקל גמר דין הוא? אלא אימא עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד.

.

עיין בבא קמא י"ג ב' שמביא את המשנה "נכסין המיוחדים", ואומר עליה:
"תנא: "פרט לנכסי הפקר", כו', דנגח תורא דהפקר לתורא דידן, ליזיל וליתיה [ילך ויביאו. כלומר כיוון שהוא הפקר יכול לזכות בו גם אם לא נתחייב לו]? בשקדם וזכה בו אחר.

רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הקדיש, נגח ואח"כ הפקיר [דהכי משמע שיהיו מיוחדים לאדם אחד לעולם משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין. רש"י].
תניא נמי הכי [גם כך]: "יתר על כן אמר ר' יהודה אפילו נגח ואח"כ הקדיש, נגח ואח"כ הפקיר, פטור. שנאמר: (שמות כא, כט)
"והועד בבעליו והמית איש וגו'" עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד". [רש"י: והועד בבעליו והמית איש השור יסקל וגם בעליו יומת. דמשמע שיהא לו בעל אחד משעת העדאה ועד שעת העמדה בדין. שוין כאחד. בבעל אחד].

הרמב"ם בפרק ח' מהלכות נזקי ממון הלכה ד', פסק לגבי חיוב ממון כרבינא שאם הפקיר לפני העמדה בדין פטור מתשלום נזק. ואילו כאן לגבי חיוב מיתה פסק בפרק י' מנזקי ממון הלכה ו', כחכמים שאף אם הפקיר חייב מיתה, ואף בשור המדבר, ודלא כרבי יהודה. ועיין בלחם משנה בפרק ח' מנזקי ממון שם, שהתקשה בזה, שאם פוסק כחכמים יחייב גם לגבי תשלומי נזק בהפקיר שורו, ואם כרבי יהודה יפטור גם לגבי חיוב מיתה.

עיין בבא קמא י"ג ב' שהקשיתי שהרי בזמן נגיחה התחייב כבר, ולרבי ישמעאל נקנה כבר שעבוד גוף בגופו לניזק ונקנה כבר קניין שעבוד נכסים בדור (לרבי עקיבא כמובן קשה יותר רק יש בראשונים שכתבו שלרבי עקיבא באמת אינו נפטר אם הפקיר. ובאמת לרבי עקיבא לכאורה לא יחול כלל ההפקר על מה שכבר זכה הניזק בגוף השור כשותף וצריך עיון), וכיצד ייתכן שאחר כך כשהפקיר נפקע החיוב שכבר זכה. וגם להרמב"ם אם הפקיר הבעלים ואחר כך זכה שוב מתחייב שוב, אבל אם זכה בו אחר אחר כך לא מתחייב. ואם כבר פקע החיוב כשהפקיר כיצד עכשיו חוזר וזוכה הניזק בגוף השור לשעבוד ובשעבוד גוף על המזיק. ולמה אם זכה אחר אינו זוכה. והעליתי מזה שבאמת חיוב המזיק ושעבוד הגוף שעליו שכבר חלו לא פוקעים, אלא רק לא מוציאים אותם לפועל על ידי גבייה. לכן אם חזר וזכה מוציאים כעת לפועל את מה שכבר התחייב בנגיחה. ואם זכה אחר אין מה להוציא לפועל שלא התחייב. ועיין לעיל י"ג ב' שהארכתי בזה.

עוד הקשיתי למה זה תלוי בהעמדה בדין, שהעמדה בדין אינה חלק מדין שור המזיק. שהוא מתחייב בשעת נגיחה והמזיק יכול לשלם בלי לבוא לפני בית דין ואין צורך כלל לבית דין אלא רק אם אינם מגיעים להסכמה או לבירור הדין, ואין הניזק ברור לו הדין לעשות דין לעצמו או שאינו יכול או אינו רוצה. רק אז באים לבית דין שיכוף את הדין. אבל אין הבית דין חלק מעצם דין שור המזיק ולכן כיצד ייתכן שההפקר פוטר דווקא עד שעת העמדה בדין.

עיין בבא קמא ל"ד א' ול"ד ב' שכתבתי יסוד מחודש, שמה שמחייב את המזיק כלפי הניזק אינה שעת הנגיחה לחוד, אלא כאילו הנגיחה הולכת ונמשכת עד שעה שהניזק נוטל את חלקו וחדל מלהיות שותף עם המזיק. ועד שגבה הניזק את חלקו ונטל את שלו מהשעבוד שיש לו לרבי ישמעאל או השותפות שיש לו בשור לרבי עקיבא, עדיין כאילו מעשה הנגיחה הולך ונמשך. ואם מחמת הנגיחה השור הולך ומכחיש חייב המזיק על הכחש עד שעה שיטול הניזק חלקו מהשותפות. ואם השביח זוכה המזיק בשבח כי עדיין המעשה המחייב אותו לא נסתיים. ומה שכתבו שתלוי בהעמדה בדין הוא כפירוש רש"י שאז הוא שעת מכירה. כלומר בפרשה הנגיחה היא עד ומכרו את השור החי וחצו את כספו, שהניזק חולק את חלקו. ודבר זה דרך לעשותו בבית דין, לכן אמרו שעת העמד בדין, ובאמת אינו תלוי בהעמדה בדין, ואם יסכימו ביניהם ויחלקו ביניהם בלי לבוא לבית דין, יהיה זה הזמן שבו כבר חדל להיות המזיק מחויב בהכחשה או זוכה בשבח, עיין שם באורך. ומה שנאמר גמר דין אין לזה שייכות לנזק ממון כלל ונאמר דווקא לגבי סקילה, וכן מוכח מהרמב"ם בפרק ח' מנזקי ממון הלכה ד' שלא הביא עניין גמר דין כלל אלא כתב רק העמדה בדין.

לפי זה מוכרח שנגח ואחר כך הפקיר אי אפשר שיהיה חייב. שכל זמן שלא גבה הניזק חלקו לעצמו נחשב שעוד לא נשלמה הנגיחה עצמה, המעשה המחייב עוד לא נשלם. וזכינו בזה להבנה בדין שנראה לכאורה תמוה מאוד. ובדף י"ג ב' הרי יש פירוש למשנה "נכסין המיוחדים" גם ללא שנאמר שנגח ואחר כך הפקיר פטור, ורבינו אינו חולק עליו. רק רבינא בא להוסיף שאפשר גם לפרש את המשנה שנגח ואחר כך הפקיר פטור. ואחרי שאמר רבינא אומרת הגמרא שיש לו סיוע מרבי יהודה. ולולא שהיה סיוע מרבי יהודה משמע שלא היה קשה מאומה.

ובדרך שרגילים להבין דין זה שהוא גזירת הכתוב תמוהה וללא טעם כלל, הרי אין לרבינא שום מקור לחדש דבר כזה. אין לו שום מקור מהמשנה שמתפרשת היטב גם ללא זה, ולא מתורץ בזה שום קושי, ואין שום מקור משום תנא, שהרי קודם אמר ורק אחר כך סייעוהו מרבי יהודה, ואין לו שום מקור מפסוק. וכיצד יתכן שיאמר גזירת הכתוב תמוהה ומחודשת כאילו בנבואה, והגמרא לא תשאל כלל מניין לו לומר כן. וללא מה שכתבתי שהיא סברא מוכרחת לפי היסוד שמעשה הנגיחה המחייב הוא עד ומכרו את השור החי, התמיהה כאן גדולה עד מאוד.

ולפי זה מובן גם הסיוע שהביאו מרבי יהודה. שלכאורה תמוה, שהרי חכמים חולקים על רבי יהודה ומה שייך להביא דעה דחוייה כסיוע, אדרבה, אם רבינא הוא כרבי יהודה הרי זה מוכיח שאין הלכה כמוהו כמו שאין הלכה כרבי יהודה נגד חכמים. וזה גם ללא הרמב"ם קשה שכלל הוא בגמרא שחכמים ורבי יהודה הלכה כחכמים, אם לא שאמרו שהלכה כרבי יהודה או שיש לנו ראיות מאמוראים שסברו כרבי יהודה. ולומר תניא נמי הכי אינו אומר שמכריעים כרבי יהודה. והרמב"ם הוא רק ראיה שכך מהלך הסוגיא שאכן פסק כפי הכלל שהלכה כחכמים ולא כרבי יהודה. ולפי זה תמוה מאוד שכשאומר תניא נמי הכי ומביא דברי רבי יהודה היא ראיה לסתור שאם פוסקים כחכמים אם כן נפסוק גם דלא כרבינא.

ולפי דברי מבואר היטב, שבאמת היא סברא פשוטה שאם הפקיר לפני גביית הניזק את חלקו לעצמו פטור שלא נשלם המעשה המחייב. ואין צריך ראיה לזה. רק מביא שגם רבי יהודה אמר דבר זה שלא נשלם המעשה המחייב. וזה לא שייך למחלוקת בינו לחכמים, שזה פשט הפסוק ואפילו אל דרשה אלא הפסוק עצמו, וכמו שכתבתי לעיל ל"ד ב' שלא היה לפסוק לספר לנו אלא שזכה הניזק בשור, ומה אכפת לנו אם חולקים על ידי שמכרו את השור החי וחצו את כספו או שחולקים בכל דרך אחרת או שרוצים להשאר שותפים. אלא ומכרו את השור החי וחצו את כספו בא לומר שאז נשלם מה שביניהם, ולפני כן עדיין הוא מעשה הנגיחה. ואין מי שחולק על זה. רבי יהודה וחכמים חולקים בדבר אחר, האם שור שאין לו בעלים חייב מיתה. ומכח זה אע"פ שחכמים ודאי מודים שנגח ואחר כך הפקיר פטור מממון, כי לא נשלם המעשה המחייב מכח ששור שאין לו בעלים אינו מתחייב בנזקי ממון, אבל במיתה שחייב גם כשהוא הפקר לא מגרע מה שהפקיר מכך שתושלם סיבת החיוב.

ובבבא קמא י"ג ב' כתבתי שעדיין שעבוד הגוף נשאר על המזיק גם אחרי שהפקיר רק שאין גובים אותו. וזה פשוט ומוכרח, שהרי שעבוד הגוף כבר נקנה לניזק מייד עם הנגיחה ואחרי שזכה בו הניזק והוא קניינו הוא ממילא נשאר שלו שמה שלא נשלם המעשה המחייב הוא סיבה שלא יתחדש מחמתו חיוב, אבל אינו סיבה להפקיע מהניזק מה שכבר שלו. שאין כאן שום גזירת הכתוב שאמרה לפטור את המזיק שמכוחה נחדש להפקיע מהניזק מה שכבר שלו. מה שיש לבעל החוב שעבוד גוף זה לבד אינו סיבה מספקת לגבות, שהרי בכתובות פ"ו א' נאמר שהגבייה היא מכיוון שפריעת בעל חוב מצווה. שלולא המצווה החייב היה אומר לו הממון שלך הוא קניין השעבוד שיש לך בגופי ואין לך אלא בעלות על גופי עד שאמות ולא יותר מזה ומהיכי תיתי שאהיה חייב לתת לך חפץ, שהרי מה שיש לך אינו חפץ אלא קניין על הגוף. וכדי שיפרע את השעבוד על הגוף בחפץ צריך מצווה לחייבו בזה. וכאן כיוון שהפקיר ואין את המצווה לפרוע את שעבוד הגוף נשאר שי שלו רק שעבוד גוף בלי כח לממש אותו לחפץ. לכן לפי הרמב"ם (כמו שדייק הלחם משנה) אם חזר וזכה הבעלים בשור חוזר ומתחייב, שלכאורה אינו מובן כיוון שכבר נפטר מחיוב הנגיחה לגמרי ואין עליו שעבוד כלל הרי אין כאן נגיחה חדשה ומכח מה יתחדש עליו כעת שעבוד גוף חדש שנוכל לגבות ממנו. ואם זכה בו אחר פטור. אלא ודאי שעבוד הגוף נשאר, וכשחוזר וזוכה הבעלים כעת אפשר לגבות שעבוד זה, ואם זכה אחר לא גובים כי עליו אין שעבוד גוף. ובעזרת השם זכינו לאור גדול בזה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: