סימן ו' – ביסוד דין טמון באש

כתבו בתוספות בבא קמא ס"א ב':

"אלא ודאי מחייב רבי יהודה במדליק בתוך שלו אפילו בארנקי בגדיש, ורבנן לא מחייבי אפילו במוריגין דקתני אינו משלם אלא גדיש של חטים כו'. ופליגי נמי במדליק בתוך של חבירו דרבי יהודה מחייב אפילו בארנקי בגדיש ורבנן לא מחייבי אלא במוריגין של חבירו שדרכו להניח בגדיש או ארנקי בבית שדרך להניח כל דבר בבתים.

וטעמייהו יש לפרש דרבי יהודה לא פטר בטמון כלל, ורבנן במדליק בתוך שלו פטרי כדמשמע קרא כי תצא אש דאיירי דמדליק בתוך שלו, אבל במדליק בתוך של חבירו מחייב בדבר שדרכו להטמין דלא אשכחן דפטר ביה קרא טמון, ובדבר שאין דרכו פטרי מסברא דלא אבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיניח אדם ארנקי בגדיש".

ויש לעיין מה כוונתם שפוטרים מסברא ארנקי בגדיש. הרי בוודאי אין כוונתם לפטור ארנקי בגדיש גם בנזקי שור ובור, וכן כתבו התוספות בבא קמא כ"ג א' דיבור המתחיל "טמון": "דבכל נזקי ממונו כמו קרן שן ורגל חייב טמון", אלא הוא דין דוקא באש, ומכיוון שאין זה נלמד מהפסוק מה הסברא ללמוד לפטור דווקא באש.

וכן מבואר בסוגייתנו שהנותן לאשה דינר זהב ואומר לה שהוא של כסף אם הזיקה אותו חייבת על זהב, והרי מבואר להדיא שבלא הלימוד מהפסוק לפטור טמון לא פוטרים, וכיצד שייך לומר שפוטרים מסברא משום שלא היה לו להעלות על דעתו.

בבבא קמא כ"ג א' נאמר בגמרא: "אמר רבא קשיא ליה לאביי, למאן דאמר אשו משום חציו, טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה?" [ומתרץ שם שפטור על טמון דווקא במקום שאין החיוב משום חציו אלא רק מדין אשו משום ממונו]

וכתב על זה רש"י: "היכי משכחת לה. אילו אדם זורק חץ והזיק בטמון לא מיחייב בנזק? הא קיימא לן בהאי פירקין (כ"ו ב') פצע תחת פצע לחייב את השוגג כמזיד ואונס כרצון". ומשמע שסובר שהטעם שפטור על טמון באש הוא משום שהוא אנוס, ובאשו משום חציו הוא אדם המזיק וחייב גם על אונס, אבל באש שהיא נזקי ממונו פטור על טמון משום אונס. וכן מבואר להדיא בדברי רבינו תם בספר הישר שהבאתי בתלמוד מוסבר בבא קמא כ"ג א' יעויין שם.

לשון התוספות בסוגייתנו שכתבו שסברא לפטור על ארנקי בגדיש במדליק בתוך של חבירו "דלא אבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיניח אדם ארנקי בגדיש", ומשמע שהיא סברת אונס, שמשום שלא היה לו להעלות על דעתו הוא אנוס על זה. והם לא כתבו סברת אונס לבאר טעם הפסוק שפוטר על טמון וכרש"י לעיל, אלא כתבו זאת כסברא של רבא לפטור על ארנקי בגדיש כשהבעיר בחצר חבירו שעל זה לא נאמר הפסוק.

ונראה שיסוד העניין הוא במה שביאר רש"י כאן: "הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא, הזיקתו משלמת דינר זהב משום דאמר לה מאי הוה ליך גביה דאזקתיה בידים ששרפתו או שהשלכתו לים, ולא דמי למשאיל מקום לחבירו להגדיש שעורין והגדיש חטים דאמרן לעיל אינו משלם אלא דמי שעורין דמבעיר לא מזיק בידים הוא אלא פושע, כדכתיב כי תצא אש מעצמה".

אם היה רק מסכים שיכנס חבירו לחצירו ויגדיש שם, הרי פטור מדין מזיק כיוון שבחצר המזיק אין דין מזיק שיכול לומר לו גדישך בחצרי מאי בעי, ויש רק דין שומר. ודין שומר אינו חייב אלא רק כפי מה שקיבל עליו לשמור כמו שביארתי בתלמוד מוסבר בבא קמא נ"ו ב', ואם קיבל רק על שעורין אין מניין לחייבו על חיטין. ולזה לא היה צריך רש"י להביא מהפסוק כי תצא אש מעצמה, שכיוון שהוא בחצר המזיק אין כאן דין מזיק אלא רק שומר, ולא שייך להביא פסוק זה שנאמר על דין מזיק.

אלא וודאי כאן יש דין מזיק, שלשון הברייתא אינה רק שנתן לו רשות אלא "במשאיל מקום לחבירו". כשהשאיל לו מקום נעשה אותו מקום כמו חצר הניזק, ואינו יכול לומר לו שורך ברשותי מאי בעי, ושייך בזה דין מזיק. ולכן הוצרך רש"י להביא מהפסוק כי תצא אש מעצמה שנאמר על מזיק. וכן מבואר מלשון התוספות שכתבו: "שאינו משלם אלא דמי שעורים. במדליק בתוך שלו איירי דאי במדליק בתוך של חבירו שעורין והגדיש חטין למה לא ישלם חטין כיון דחזי להו". ואם הוא רק מרשה לו להגדיש בחצירו מה שייך חילוק בתוך שלו או בתוך של חבירו, הרי הכל שלו. אלא ודאי המקום שהשאיל לו נחשב של המגדיש, והתוספות מעמידים שהבעיר בתוך המקום שלא השאיל למגדיש והלכה למקום שהשאיל למגדיש שנחשב כחצרו של המגדיש.

מאחר ששייך כאן דין מזיק ולא רק דין שומר, לכאורה היה לנו לומר שרבי יהודה יחייב בטמון. ורש"י כתב הטעם שרבי יהודה מודה במשאיל לחבירו מקום "אלא דמי גדיש. אם הבעירו בעל השדה דלא קביל עליה אלא נטירותא דגדיש. חטין וחיפן בשעורים אע"פ שנותן לו רשות לחטין אינו משלם אלא שעורין דאמר ליה לא ראיתי אלא שעורין לפיכך לא נזהרתי בהן כל כך". ומבואר שטעם החיוב משום שומר שפטור על מה שלא קיבל עליו לשמור ולא מטעם מזיק, ובמזיק סובר רבי יהודה שאין לו טענת אונס כלל. ולקמן אכתוב ליישב זאת.

אמנם כעת קשה מאוד, שרש"י כתב: "דמבעיר לא מזיק בידים הוא אלא פושע, כדכתיב כי תצא אש מעצמה". אם כוונתו שאינו אדם המזיק שחייב באונס כיוון שמדובר על אשו משום ממונו, ולכן הוא חייב רק מדין דרכו להזיק וממונך ושמירתו עליך, ומשום שפשע בשמירה, הרי גם בשור ובור כך הוא, ושם חייב על כל מה שהזיק וגם על ארנקי בגדיש וחיפה וכל כיו"ב. וגם היה לו לומר שהטעם שמבעיר אינו מזיק בידיים הוא משום שלעיל כ"ג א' העמדנו את הסוגיא באופן שיש רק חיוב אשו משום ממונו ולא באופן של אשו משום חציו. ומה שייך הפסוק שמביא.

לכן נראה שכאן כתב רש"י יסוד גדול, שיש חילוק ביסוד הדין בין אש לשאר ד' אבות נזיקין. שבשור ובבור חיוב השמירה הוא על השור והבור. וכל שלא עשה השמירה המחוייבת חייב גם אם הזיקו באונס [כמבואר בברכת שמואל המבואר סימן ו', ועיין גם תלמוד מוסבר בבא קמא נ"ב ב' ונ"ח א']

(וצריך לעיין אולי דינם שווה לאדם המזיק שחייב גם על אונס, וגם הם חייבים על אונס כמו אדם. רק שבהם יש מעשה שמירה שחייבה התורה וכל שגדר את השור או כיסה את הבור יצא ידי חובה ולכן מכאן ולהבא אם נתקלקלה השמירה באונס פטור. ובאדם לא שייך מעשה שמירה כזה ולכן תמיד חייב על אונס, וצריך עוד הרבה עיון בזה).

ואם עשה שמירה על השור שגדר אותו בגדר שעומדת ברוח מצוייה, או על הבור שכיסה אותו, יצא ידי חובת חיוב התורה לשמור. וכעת רק אם נתקלקלה השמירה בפשיעה שלו נחשב שאינו שומר, אבל אם לא היה לו להעלות על דעתו שתתקלקל השמירה פטור.

באש לומד רש"י מהפסוק כי תצא אש מעצמה, שאין דין שמירה כלפי החפצא של האש לעשות בה מעשה שמירה, ולכן אין בה דין כמו בשור ובור שכל שלא שמר אותה חייב גם על אונס. ושמא זהו משום שדרך אש לצאת מעצמה ושמא גם משום שאין כאן חפץ גשמי שאפשר לשלוט בו.

אלא באש תחילת החיוב הוא כלפי נכסי חבירו להיות שומר על הנכסים של אלה שיכולים להינזק מהאש שלא יינזקו. וכשמרחיק את האש אין זה מעשה שמירה על האש כמו לגדור בעד שורו, שאי אפשר לשמור על אש כיוון שהיא יוצאת מעצמה, אלא זה מעשה שמירה על נכסי חבירו.

אם שורו ובורו הזיקו והוא לא שמר, מייחסים את מעשה ההיזק אליו, שרואים כאילו הוא עצמו הזיק. שמה שכרה את הבור זה מעשה מזיק על ממונו של מי שנפל, ומה שהניח שור ללא שמירה זה כמו מזיק בידיים על מי שניזוק מהשור.

אבל באש, כל זמן שאין כאן אשו משום חציו אלא רק אשו משום ממונו, לעולם לא מייחסים את מעשה ההיזק אליו כאילו הוא הזיק, כיוון שאש יוצאת מעצמה, וחיובו אינו אלא להיות שומר על נכסי האחרים. ועיין פני יהושע בבא קמא ס"ב א' שכתב קרוב לזה, רק שהוא כתב כן רק במדליק בשל חבירו ולדברי גם במדליק בשלו הוא כך.

כשאדם מזיק לא שייך פטור מטעם אונס, וכמו שאמר רבא בסוגייתנו: "הזיקתו משלמת דינר זהב משום דאמר לה מאי הוה ליך גביה דאזקתיה". שאינה יכולה לומר הייתי אנוסה על היזק זהב כיוון שסברתי שהוא כסף, שלא היה לה להזיק כלל מתחילה. ורק אם לא הזיקה אלא פשעה בשמירה, יכולה לומר שעל היזק זהב היא אנוסה.

לכן בשור ובור, כיוון שכל שלא עשה בהם את מעשה השמירה שאמרה תורה מייחסים את היזקם אליו כאילו הוא הזיק, גם אינו יכול להיפטר על טמון בטענת אונס שהיה לו לגדור את השור ולכסות את הבור. אבל באש כיוון שאינו מחוייב לעשות מעשה שמירה על גוף האש, וכל חיובו מדין ד' אבות נזיקין הוא להעשות שומר על נכסי חבירו שלא יוזקו מהאש הזו, יש לו טענת אונס כמו בשומר.

ובזה חילקו התוספות, שטענת אונס מסברא הוא רק בדברים שאין דרך להטמינם וכמו ארנקי בגדיש, ולכן על זה פטור מסברא גם במבעיר בחצר חבירו היכן שלא נלמד מהפסוק לפטור על טמון. ובמבעיר בחצירו בא הפסוק לחדש להקל עליו להחשיב גם כלים שדרך להטמינם בגדיש כאונס.

ומה שכתב רש"י בעמוד לעיל בטעם החילוק בין חצר שלו לחצר של חבירו "בתוך של חבירו אין לו רשות והוי כמאבד בידים", אין הכוונה שאז נדון כאילו הוא הזיק כמו בשור ובור, שגם בתוך של חבירו החיוב מדין מזיק הוא רק להעשות שומר על נכסי חבירו, אלא מכיוון שדומה יותר למאבד בידיים לא נאמר בזה הקולא של הפסוק להחשיבו כאנוס גם על כלים שדרך להטמינם, ונשאר רק מה שבאמת יש בו דין אנוס מסברא דהיינו מה ארנקי שאין דרך להטמין.

גם רבי יהודה מודה שאין דין שמירה על אש עצמה כמו בשור ובור, כיוון שהיא יוצאת מעצמה ולא שייך בה שמירה, והדין הוא רק שייעשה שומר על נכסי חבירו. אבל סובר ששמירה זו חייב גם על מה שלא היה לו להעלות על דעתו.

ובמשאיל לחבירו מקום לעשות גדיש, נאמר בברייתא שמודה רבי יהודה, כיוון שמסברא לא השאיל לו על מנת שיתחייב כאילו היה זה חצירו של הניזק ממש, אלא השאיל רק באופן שיקבל עליו חיוב כמו שומר בעלמא, ועל יותר מזה לא השאיל לו את המקום. וזה דומה לסברא שכתב רש"י לעיל מ"ט ב' שלרבי ישמעאל אם חפר בור ברשותו ואחר כך הפקיר רשותו פטור, ופירש רש"י הטעם שפטור: "אבל רבי ישמעאל לא מודי ליה לרבי עקיבא בבור ברשותו דקסבר כי אפקרנא לך רשותי לאו לאחיובי אנא בהזיקא אפקרתיה". ושם היא סברא מחודשת שבפשטות כיוון שהפקיר ונסתלק מבעלותו הפקיר לגמרי, אבל כאן השאיל חצירו ובוודאי כאן גם רבי עקיבא יודה שיש לומר שלא השאלתי כדי להתחייב. ובשמירה ככל שומר בעלמא כן התחייב כמו כל מי שמרשה לחבירו להניח דבר בחצירו שמתחייב בשמירה. ולכן כתב רש"י שכאן יודה רבי יהודה שאינו מתחייב יותר ממי שמקבל עליו שמירה ופטור על טמון ועל חיטין שמחופים בשעורין משום שלא קיבל שמירה על יותר מזה, ומיושב מה שהקשיתי לעיל שאם השאיל מקום הוא מדין מזיק מדוע כתב רש"י שחיובו הוא משום קבלת שמירה.

ועיין עוד בתלמוד מוסבר בבא קמא ס"ב א' בסוגיית טמון.