דיני פרעון חוב, שחייב לפרוע כעין מה שהלווהו

בבבא קמא י"א א' כתבתי:

"בהלוואה הדין הוא שאם יש ללווה מעות, יכול המלווה לתבוע שישלם לו במעות ולא במטלטלין או קרקע. ואם הלווה לו מטבעות זהב, ויש ללוה מטבעות זהב וכסף, יכול לתבוע ממנו דווקא זהב.
ואם הלווה לו חיטים, ויש ללווה חיטים ושעורים, יכול לתבוע ממנו דווקא חיטים.
ואם הלווה לו סאה חיטים, ובזמן ההלוואה היתה סאה שווה שני זוזים, וכעת שווה שלושה, והלווה רוצה להחזיר שני זוזים כי כך היה השווי הכספי של מה שלווה, יכול המלווה לתבוע ממנו סאה חיטים. וכן אם שווה עכשיו זוז אחד, והמלווה תובע שני זוזים כפי השווי הממוני שהלווה, יכול הלווה להשיב לו סאה חיטים.
מקור הדינים האלה אינו בשום פסוק או תקנת חכמים. בשעת ההלוואה כשנותן המלווה את מעות ההלוואה או החיטים, נותן אותם בהקנאה גמורה ללווה, והם לגמרי של הלווה. מה שיש למלווה ממון שלוו אצל הלווה, אינו המעות או החיטים שנתן, אלא בשעת ההלוואה הוא קונה את גוף הלווה שיהיה שלו לעניין פריעת החוב. וזה נקרא שעבוד גוף. עיין מה שכתבתי לבאר עניינו כאן.
קניין השעבוד גוף יכול לחול באיזה אופן שהתנו ביניהם. באופן הרגיל בשעת הלוואה אינם מתנים מאומה לגבי במה יפרע. לפי דעת הבריות עניין הלוואה הוא שנתתי לך דבר שלי ואתה תשיב לי אותו בתום הזמן. לכן אנו יודעים שתמיד כוונת המלווה והלווה היא ששעבודו של המלווה יהיה לפרוע אותו הדבר שנתן לו המלווה, או קרוב אליו ככל האפשר, אם יש לו. מכיוון שכך הם מתכוונים, כך חל קניין שעבוד הגוף על הלווה, כמו כל קניין שחל באופן שאליו התכוונו המוכר והקונה. ועיין בבא קמא ט' א' מה שכתבתי בזה בדברי קצות החושן והנתיבות ובעניין שאם יש הפסד ללווה לפרוע במעות מותר לו לפרוע קרקע.

כשאדם קונה סחורה במשיכה, הוא מתחייב דמיה בשעבוד גוף למוכר. וכן כשפועל נשכר לבעל הבית, מתחייב לו בעל הבית בשעבוד גוף את שכר מלאכתו.
בחושן משפט סימן ק"א הביא הבית יוסף את דברי הריטב"א שכתב: "ומכאן ראיה דבמכר סחורה אינו מורידו לשומא כלל אלא שנותן לו מעות כמו שהתנה ומאותו מטבע שהתנה, וכדין פועל, וכן בדין דאנן סהדי [שאנו עדים] שאין זה מוכר מטלטליו וסחורתו על דעת שיקבל קרקע או סובין. וכן היה אומר מורי הרב ומכאן נראה לי ראיה לדבריו".
ומבואר שחיובו של הקונה לשלם תלוי בהסכמה בינו למוכר. וכפי מה שהסכימו כך נקנה שעבוד הגוף של הקונה למוכר. וכתב שיש אמדן דעת ברור שסתם מוכר מתכוון לקבל מעות ולא סובין או קרקע. והקונה גם יודע שכך הוא. ולכן ברור שכשנקנה שעבוד הגוף של הקונה למוכר, נקנה כפי הסכמתם ורצונם, וכל שלא פירשו בעניין אחר, פשוט שהתכוונו שיהיה חייב לפרוע מעות אם יש לו".

ועוד:

"אם הלווה לו חיטים, וכעת בא לגבות ויש ללווה מעות וחיטים, יכול המלווה לתבוע דווקא חיטים ולא מעות, כיוון שהלווה לו חיטים חל שעבוד על הלווה לשלם בחיטים. אבל אם המלווה תובע דווקא מעות ולא חיטים, חייב הלווה לתת לו מעות ואינו יכול לפרוע בחיטים. כך נראה לפום ריהטא מדברי הרא"ש על כתובות צ"ב. שכך אומדן הדעת שהתכוונו שניהם בזמן ההלוואה שכך יהיה נקנה שעבוד הגוף של הלווה למלווה. שבעניין זה תהיה ידו של המלווה על העליונה".

ושם בבבא קמא הארכתי עוד בכל זה.

תגים: מושגים