כתבתי בתלמוד מוסבר ברכות נ' ב':
"אמר רבא ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך [ולא אמרנו אלא שלא הקדימו אלה] ואזמון עלייהו בדוכתייהו [וזימנו עליהם במקומם], אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו [אבל זימנו עליהם במקומם פרח זימון מהם].
[לעיל עמוד א' הובאה המימרא של רב הונא. שאם היו שלוש חבורות שכל אחת מהן אכלה ביחד לחם ונתחייבה בזימון, ולפני שברכו החבורות פרש אחד מכל חבורה. ושלושת אלו הפורשים נתקבצו לברך ביחד כל אחד מהם על מה שאכל כבר עם חבורתו, אפילו שלא אכלו שלושת הפורשים זה עם זה, מברכים שלושתם בזימון. כיוון שכל אחד מהם מחוייב בזימון מכח האכילה שאכל עם חבורתו לפני שפרש.
וכעת בא רבא לחדש, שאם בכל אחת מהחבורות היו מתחילה ארבעה. וכל אחד מאלה שפרשו לפני שפרש שמע בחבורתו את הזימון, שאמרו נברך שאכלנו משלו, וענו ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ומייד אחרי זה פרש לפני הברכה עצמה. אז כשבאים הפורשים האלה לברך ביחד על מה שאכלו עם החבורות, אינם מזמנים. כיון שכבר שמעו זימון עם החבורה, ואחר כך לא אכלו עוד, פרחה לה תורת זימון מהם. וכעת יברכו בלי זימון. זהו לפי פירוש רש"י.
ונראה פשוט שדי באחד מהפורשים ששמע זימון עם החבורה הראשונה, כיוון שהוא אינו בתורת זימון, לא יכולים שני הפורשים האחרים לברך בזימון].
אמר רבא מנא אמינא לה [מניין אני אומר לה], דתנן [משנה במסכת כלים י"ח ט']: "מטה שנגנבה חציה, או שאבדה חציה, או שחלקוה אחין או שותפין, טהורה. החזירוה – מקבלת טומאה מכאן ולהבא".
מכאן ולהבא אין [הן], למפרע לא. אלמא [אמור] כיון דפלגוה [שחלקוה] פרח לה טומאה מינה [ממנה]. הכא נמי [כאן גם] כיון דאזמון עלייהו [שזימנו עליהם] פרח זימון מינייהו [מהם].
(חומר למחשבה:
המיטה כשהיא שלמה היא כלי, ומקבלת טומאה. במשנה מדובר במיטה שהיתה טמאה, ופירקו אותה לשני חלקים שלא על מנת להחזיר. כיוון שחלק של מיטה אינו כלי, אין הוא מקבל טומאה, ולכן אחרי שפירקו, החלקים טהורים.
לאחר מכן הרכיבו את החלקים מחדש, ומכאן ולהבא המיטה תקבל טומאה אם שוב יהיה מה שמטמא אותה, כיוון שהיא כעת כלי.
המשנה מחדשת, שהטומאה הישנה שהיתה במיטה לפני שפרקו אותה, לא חוזרת אל המיטה לאחר שהורכבה מחדש.
יש חילוק בין מיטה לזימון, שבמיטה החלקים מתחברים שוב לאותו שלם שהיה מקודם. והשאלה אם יחזרו לאותו דין כמו שהיו מקודם.
בזימון, שלושת הפורשים מבקשים להתחבר כעת לשלם חדש המורכב משלושתם, ולא לחזור לקבוצה הראשונה שאיתה אכלו.
לעיל מ"ה ב' כתב רש"י: "דכיון ד"אחד יוצא בברכת חברו" אשמעינן דאין זימון. דאי [שאם] יש זימון ברכת שניהם היא, שהרי אומר נברך והוא עונה ברוך הוא".
כשמברכים בזימון אין זה שאחד מברך והאחר שומע ויוצא בברכתו. אלא ששניהם נעשים גוף אחד, והגוף הזה מברך.
כששלושה אכלו ביחד ועוד לא אמרו זימון כלל, נוצר דין חיוב זימון שחל על כל אחד מהם, מכיוון שהוקבעו לאכול ביחד. אבל דין החיוב חל על כל אחד בנפרד, כיוון שעוד לא אמרו זימון לא נעשו כגוף אחד לעניין ברכה.
מכיוון שחל עליו החיוב כיחיד, כשהוא פורש החיוב הולך איתו. וכשהוא מוצא עוד שני פורשים כמוהו, הם יכולים לברך ביחד גם אם לא אכלו ביחד, כיוון שעל ראש כל אחד מהם חל חיוב זימון.
היסוד הכי חשוב כדי להכנס לעומקן של סוגיות הגמרא, הוא להבין שיש הבדל יסודי בין דין במובן המשפט האזרחי שמורגלים בו, לבין דין של תורה.
דין אזרחי הוא קביעה שיש במצב מסויים להתנהג כך או כך.
דין של תורה הוא בריאה. יישות רוחנית חיה, מלאך. אפשר לחשוב עליו כמו על ציפור שיושבת על ראשו של המחוייב בדין.
אם פורש מכל קבוצה אחד. חיובו בזימון הולך איתו. כששלושה פורשים נפגשים, מכיוון שעל כל אחד מהם יש דין חיוב לזמן, הם מזמנים זה עם זה ומברכים ביחד, אפילו לא אכלו ביחד.
אבל אם בקבוצות שאכלו ביחד, לפני שפרשו אמרו נברך שאכלנו משלו, נעשו כגוף אחד לעניין ברכה.
כעת חיוב הזימון חל על הגוף האחד הזה, ולא על כל אחד באופן פרטי.
אם אחד פורש עכשיו מהקבוצה, החיוב לא הולך איתו. כיוון שזה חיוב אחד על הקבוצה כגוף אחד, ולא עליו כפרט.
יש שתי אפשרויות מה יקרה לחיוב כשאחד פרש מהקבוצה:
בהלכות קניינים יש סוגיות בהן נעשה קניין, שאינו יכול לחול בזמן שנעשה, ואומרים שהוא תלוי ועומד עד שימצא מקום לחול עליו. וכשאחר כך נעשה שינוי ויכול הקניין לחול, הוא חל ופועל שינוי בעלות בלי צורך במעשה קניין חדש. עיין לדוגמא בסוגיית אחריך לפלוני בבבא בתרא קל"ו ב'.
גם בהלכות איסורים, אם דבר אסור, ומתחדש עליו איסור מדין אחר, יש פעמים שאומרים שאין איסור חל על איסור. ואז לפעמים האיסור החדש שלא חל נשאר תלוי ועומד, וכשפוקע האיסור הישן שלא נתן לו מקום לחול, חל אז האיסור החדש שהיה תלוי.
גם כאן, היה אפשר לומר, שהינה בקבוצה הראשונה שאכלו ביחד, אם אמרו נברך שאכלו משלו, חיוב הזימון שחל עליהם, השתנה ממצב של חיוב על כל אחד באופן פרטי, ונעשו כגוף אחד לעניין ברכה, ועל הגוף הזה חל חיוב הזימון.
כעת אחד פורש, לפני שברך. בזמן שהוא פרוש, אין חיוב הזימון הולך איתו כמלאך שעומד על ראשו.
החיוב יכול להשאר תלוי בחלל הריק כנשמה בלי גוף. ועדיין קשור אליו כמו נפש של מת שאינה שרויה בגופו אבל מרחפת מעליו ועדיין הוא הגוף ששייכת אליו. וכשיתחדש לדין זימון מקום שיכול לחול עליו, יחול עליו.
אם היה כך, הנה כל אחד מהפורשים יש לו חיוב, שאינו חל עליו ואינו מחייב אותו, אבל הוא קשור אליו והוא תלוי ועומד ומחכה לחול כשאפשר.
אז היו שלושת הפורשים יושבים ביחד ואומרים נברך שאכלנו משלו ונעשים קבוצה של שלושה כגוף אחד. ואז היה לחיוב של "כגוף אחד" על מה לחול, והיה יורד מלהיות תלוי ועומד, וחל על שלושתם כגוף אחד. ומכח זה היו מברכים בזימון שלושתם אפילו שלא אכלו ביחד.
הדרך השנייה היא לומר שחיוב שחל על שלושה שהם גוף אחד לעניין ברכה, שאכלו ביחד ואמרו נברך ועכשיו פרש, מייד כשפורש חלקו בחיוב פורח וחוזר לשמיים ומתבטל מלהיות קשור אליו, ולא נשאר תלוי ועומד מעליו לחול שוב כשיהיה לו מקום על מה לחול. ואז אם שלושה פורשים כאלה מתקבצים, אין כאן חיוב פרטי, כיוון שכבר אמרו נברך עם הקבוצות הראשונות, והחיוב של כגוף אחד פרח כשפרשו, ולכן אינם יכולים לברך בזימון מכח האכילה עם הקבוצות הראשונות כל זמן שלא אכלו הם ביחד.
ודבר זה למד רבא ממיטה. שעל המיטה השלמה היה דין טומאה. וכשנחלקה כעת דין הטומאה אינו חל עליה, כיוון שיכול לחול רק על כלי.
ומלאך דין הטומאה כשהיא נחלקה, אפשר לומר בו שתי דרכים. האחת שנשאר תלוי ועומד. שאינו חל על מאומה, אבל קיים כנשמה בלי גוף מרחף בחלל. ויש לו שייכות למיטה זו כיוון שהיה בה מקודם, ואע"פ שכעת אינו חל עליה שהיא עכשיו אינה כלי ויש רק קרשים טהורים. כמו שלנפש של מת יש שייכות לגופו אפילו שאינה שורה בו.
וכשחיברו את המיטה מחדש, כעת נעשה לדין מקום לחול עליו, והוא חל על המיטה אפילו שעכשיו כבר היא טהורה ולא אירע בה עכשיו דבר שיטמא אותה.
דרך שנייה לומר, שבזמן שנחלקה המיטה פרח המלאך לשמיים ואין כאן יותר דין טומאה שיש לו איזה קשר ושייכות למיטה זו. וכשהיא מחוברת מחדש אין סיבה לטומאתה, עד שלא יארע בה דבר חדש שיטמא אותה.
וממיטה שאין דין טומאה שלה נשאר תלוי וחוזר לחול, אלא פורח, למד רבא לדין זימון.
ובסוגיות של קניין שתלוי ועומד וחל לאחר זמן, ואינו פורח ובטל, וכן איסור, צריך לברר את החילוק למה הם אינם דומים למיטה וזימון לעניין זה)".
עד כאן שם.
ובברכות נ"א א' כתבתי:
בעו מיניה מרב חסדא [שאלו את רב חסדא] מי שאכל ושתה ולא ברך, מהו שיחזור ויברך [באמצע האכילה כשעדיין ממשיך לאכול]?
אמר להו מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף? [כלומר אם עבר ואכל את תחילת אכילתו בלא ברכה, האם נאמר שימשיך ויעבור ויאכל גם את המשך אכילתו ללא ברכה. אלא יברך וימשיך לאכול כדי שמכאן והלאה יהיה בהיתר]
אמר רבינא הלכך [כיון דאם נזכר באמצע יכול לברך אפילו גמר סעודתו נמי [גם] יכול לברך. רש"י] אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך, דתניא: "טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה [אע"פ שבשעת ברכה כבר סיים טבילתו]".
ולא היא. התם [שם. בטבילה] מעיקרא גברא לא חזי [מתחילה האדם לא ראוי]. הכא [כאן. בברכה] מעיקרא גברא חזי [מתחילה האדם ראוי], והואיל ואידחי [ונדחה] אידחי.
[דרוב טבילות משום קרי הם. ובעלי קריין אסורים בברכות שהם דברי תורה, כדאמרינן בפרק מי שמתו (ד' כ:). ודחוי מעיקרא [מתחילה. כמו בעל קרי] לאו דחוי הוא. ולכי מתקן [וכאשר נתקן. ונעשה טהור ויכול לברך] הדר מברך [אז מברך]. אבל האי [זה. שמברכך על אכילתו] מעיקרא איחזי [מתחילה ראוי היה. לברך], וכיון דגמר [אכילתו] אידחי. והואיל ואידחי אידחי. רש"י].
(יש להבין מה שאלו את רב חסדא. מה הקשר בין מה שכבר אכל בלי ברכה לבין מה שאוכל מכאן והלאה, שעליו וודאי חייב לברך כמו על אכילה חדשה.
הרי אם אכל פעם בלי ברכה, האם היה צד לומר שמעתה כל ימיו לא יברך?
ואם פשוט שיברך על האכילה שיאכל מחר, למה שלא יברך על מה שעכשיו עתיד להמשיך לאכול מאותו כיכר שהתחיל לאכלו בלי ברכה. מה החילוק?
גם אין הבנה למה שאמר רבינא הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך.
הרי מה שאמר רב חסדא אין בו שום חידוש. שעליו לברך על מה שממשיך לאכול מכאן ולהבא, כמו שמברך על כל אכילות. ואיך לומד מזה רבינא לומר דבר חידוש שאפילו סיים לאכול בלי ברכה יכול לברך אחרי האכילה למפרע. הרי רב חסדא לא אמר כלום על ברכה למפרע על מה שכבר אכל.
גם מה שמחלק בין טבילה לברכה אינו מובן. מה זה שייך לגברא שראוי או נדחה. מי שסיים לאכול ולא ברך. מה הפשר שצריך להגיע לגדר "דחוי" כדי לומר שלא יברך כעת.
ומה פשר אריכות לשון רש"י שכתב שדחוי מעיקרא לאו דחוי הוא.
הרי אם תקנו חכמים ברכה לפני האכילה, פשוט שאינו יכול לברך אחרי האכילה.
ואם תקנת חכמים בברכות שמועיל בדיעבד על מה שכבר אכל אז מועיל.
ובטבילה תקנו שיכול לברך עליה אחרי שטבל כי מקודם אי אפשר.
גם בנרות שבת מברכים אחרי ההדלקה ובנטילת ידיים. וכל מקום תקנו לפי עניינו, ואם תקנו באכילה תקנו, ואם לא אז לא.
עיין מה שכתבתי לעיל נ' ב' בעניין הדמיון בין זימון לטומאת מיטה.
דין תורה הוא בריאה שיש בה חיים, וקראו לו חז"ל מלאך.
כשהוא מתעתד לאכול ומברך לפני האכילה, אינו מברך רק על הכזית הראשון, אלא על כל מה שיאכל בהמשך אחד. כלומר על כל מה שיאכל עד שיסיח דעתו מאכילה ומהברכה שברך עליה.
כשמתעתד לאכול מייד, חל עליו חיוב ברכה על כל מה שיאכל עד שיסיח דעתו מאכילה. והוא דין אחד של חיוב ברכה על כל המשך האכילה.
היה צד לומר שכשאכל בלי ברכה, כיוון שחטא נגד הדין שחל עליו, נפקע הקשר בינו לבין אותו דין שחל עליו. ופרח ממנו המלאך ששרה עליו. ונדחה האדם מהדין לברך. ולכן על כל המשך אותה האכילה האדם דחוי מלברך. כיוון שדין החיוב לברך היה על כל המשך האכילה ופקע, לא מתחדש שוב על אותה האכילה חיוב חדש לברך. עד שיסיח דעתו מאכילה. ויתחיל אכילה חדשה.
ולא יהיה מחוייב להפסיק מלאכול. כיוון שעל כל המשך אכילה זו כבר נדחה האיש מהחיוב לברך.
כלפי זה אמר רב חסדא שאין סברא לומר שכיוון שחטא יהיה מותר לו לאכול הלאה בלי ברכה.
ותוכן דבריו שמה שאכל בלי ברכה אינו גורם שנדחה האיש מהחיוב לברך, ועדיין חל עליו ומחייבו לברך על המשך האכילה.
מזה לומד רבינא, שאם אכילה בלי ברכה אינה מפקיעה את דין חיוב הברכה מהאדם. אם כן גם כשסיים לאכול בלי ברכה, עדיין נשאר אותו מלאך שורה עליו ומה יגרום לו לפקוע ממנו?
כל זמן שלא ברך לא סר מעליו הדין שחל עליו לברך. ואם אכילה בלא ברכה אינה מפקיעה זאת, אז יימשך לחול עליו החיוב גם לאחר שאכל. לכל הפחות עד שיתעכל המזון ממעיו.
ומוכיח רבינא מטבילה. שהנה בטבילה תקנו לכתחילה שיברך אחרי הטבילה כיוון שקודם הוא טמא ואינו ראוי לברכה.
אבל כיצד יכלו לתקן שיברך אחרי הטבילה? המלאך של חיוב לברך על הטבילה מתי יהיה נולד? אי אפשר שיהיה נולד אחרי הטבילה, שאז אין סיבה המולידה חיוב לברך על טבילה, שעכשיו כבר אין טבילה.
והיו צריכים חכמים לומר שכיוון שהוא טמא שיטבול בלא ברכה.
כי אי אפשר שחכמים יאמרו שחייב לברך אחרי הטבילה רק בגלל שכך רצונם. שדין חיוב ברכה הוא מלאך ויש לו חיים והוא צריך להיות נולד ולבוא לעולם. ואם אין מה שיוליד אותו ואין לו על מה לחול אי אפשר שיבוא לעולם.
אלא בעל כרחך דין החיוב לברך על הטבילה נולד לפני שטבל. ומצוות חכמים שלא יקיים אותו כיוון שהוא טמא. ועדיין החיוב חל עליו כיוון שלא היה מה שיגרום לו לפקוע. שמה שטבל בלי לקיימו אינו מפקיעו. כמו שחידש רב חסדא. ולכן יכול לברך אחרי הטבילה.
ומזה יש ללמוד שגם דין ברכה נשאר על האדם גם אחרי האכילה ויכול לברך אז.
והגמרא דוחה את דברי רבינא. שלגבי טבילה אכן צדקו דברי רבינא. שחיוב הברכה נוצר לפני הטבילה, ולא נדחה מפני שהאיש לא טבל, ונשאר עליו עד לאחר הטבילה ואז מכוחו מברך.
אבל הגמרא מחלקת שזה רק משום שלא חטא כנגד חיוב הברכה. שמראש לא היה ראוי לברכה וכך דינו שלא יקיים את החיוב שנולד עליו עד לאחר הטבילה.
ומתקו דברי רש"י שכתב דחוי מעיקרא לאו דחוי הוא.
שאכן הוא דחוי כיוון שהחיוב כבר חל עליו לפני הטבילה ולא קיים אותו בשעה שהיה חל. שזה נקרא דחוי. ורש"י אומר שזו רק מציאות של דחוי, אבל אין זה נקרא דחוי לעניין שחוטא כנגד הדין שחל עליו ומשום כך ייפקע הדין ממנו ויידחה האיש מלברך.
אבל בברכה יש כאן דחוי ממש. שעובר ואוכל בלי ברכה, ונדחה מחלות דין חיוב ברכה עליו.
ואומר כאן פירוש מחודש בדברי רב חסדא.
שרבינא הבין את רב חסדא שהסברא של מי שאכל שום, מלמדת אותנו שלא לקיים את הדין שחל עליו אינה גורמת שהמלאך עוזב את האיש. שאדרבה, המלאך שחל עליו בא לחייבו לברך. ואם אכל מקצת ולא ברך, המלאך אומר, לא אעזוב אותו על כך שלא עשה מה שבאתי לחייבו, אלא אדרבה, אחייבו עוד. שמי שאכל שום וריחו נודף יש עליו שלא יאכל עוד שום וריחו יידוף יותר.
ומזה למד רבינא שהמלאך נשאר עד שיברך. ומכח זה יכול לברך גם כשכבר גמר לאכול. אפילו שדין ברכות הנהנין הוא לברך דווקא לפני האכילה ואין דין ברכה אחריה. כי המלאך נוצר לפני שאכל כפי התקנה של ברכות הנהנין. ואף שהאוכל כבר אינו המלאך עוד כאן.
וכעת מפרשים פירוש אחר בדברי רב חסדא.
שמה שאוכל בלא ברכה גם לדברי רב חסדא הוא אכן סיבה שיידחה מדין חיוב ברכה על כל אכילתו באותו המשך. וכאילו עגלה רתומה לשני סוסים, שאחד מושך לצפון ואחד לדרום. והעגלה אינה זזה. אבל כשסוס אחד יתנתק מהעגלה, היא תזוז לצד של הסוס השני.
כך לדין חיוב ברכה רתומים שני סוסים. הסוס האחד מושך לנתק בין החיוב לאדם, הוא הכח של מה שעבר על החיוב שזו סיבה לפקיעת החיוב.
הסברא של רב חסדא שמי שאכל שום יחזור ויאכל שום, היא הסוס השני שקשור לדין חיוב ברכה ומושך אותו שלא להינתק מהאדם.
מייד כשגמר לאכול ניתק מהעגלה הסוס של הסברא "מי שאכל שום וכו'", שהוא מושך את החיוב להישאר חל על האדם. כיוון שכבר אין את הסברא. וכעת נשאר לבדו הסוס של מה שעבר על החיוב גורם שיידחה האדם מהחיוב ולא יהיה מחוייב יותר. וסוס זה מייד כשגמר לאכול גורם שהוא דחוי ולא חל עליו יותר דין החיוב.
מה שאין כן בטבילה שכיוון שעשה כדין אין בכך שכבר היה מחוייב מלפני הטבילה ולא ברך, לדחותו מדין חיוב ברכה)
תגים: מושגים
חידושי תורה על סוגיות - "באר לחי רואי" 
להשאיר תגובה