מושגים – החילוק בין גברא לחפצא

העתקתי מתלמוד מוסבר ברכות כ"ג א':

בתורה אין גילוי מה הדין אם עבר וקרא קריאת שמע ליד צואה, האם יצא ידי חובה? (וכן לעניין ברכת המזון, ולגבי תלמוד תורה האם נחשב שקיים המצווה. לגבי חיובים מדרבנן, כגון תפילה, ברכות מלבד מברכת המזון, קריאת מגילה, גם אם לא יצא בחיוב מהתורה, יש מקום לשאול אולי בחיובים מדרבנן הקלו שיצא בדיעבד. בתפלה ייתכן גם שהחמירו, כי היא עמידה לפני המלך יותר משאר דברים).

הסברא הפשוטה היא שיצא ידי חובה. כיוון ש"והיה מחניך קדוש" אינו דין בהלכות קריאת שמע שמגדיר מה נחוץ כדי שתתקיים מצוות קריאת שמע.

למי שאינו מורגל בלימוד התורה אולי זה יישמע תמוה. כיוון שהמלך ציווה על האדם לא לקרוא קריאת שמע במקום צואה, והוא הלך וקרא, הרי מרד ועבר על דברו ורצונו וכיצד נאמר שיצא ידי חובת הציווי שלו?

אמנם יש בדיבורו של המלך לבני האדם שתי דרכים.
האחת היא שדיבורו הוא מציאות של דברים נבראים. כמו שהשמים והארץ הם דיבורו, שנאמר "בדבר השם שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהילים ל"ג ו'), ו"לעולם ה' דברך ניצב בשמיים" (תהילים קי"ט פ"ט), כך גם ברא עצמים מופשטים מגשם, הנקראים עולם הצורות, וזו היא התורה. המצוות הן ציווי מהבורא להתאים את צורת החומר לצורת העצמים המופשטים. מכיוון שהתאים את החומר לצורה, הרי המצווה נעשתה.
זה דומה למלך שציווה לבנות בית. גם אם הפועל בנה את הבית בדרך התנהגות שאינה לרצון המלך, סוף סוף הבית כעת עומד על תילו לפי התוכנית האדריכלית, וגם אם המלך כועס על הפועל שהמרה רצונו בהתנהגותו, אין טעם להרוס את הבית ולבנותו מחדש.

יש דרך נוספת של דיבור הבורא אל הנבראים, והיא דרך פשוטה, כמו שמלך או אב מדבר אל עבדו או בנו ומגלה לו בדיבור את יחסו אליו ורצונו ממנו. כמו דיבור אדם אל אדם.

לכן יש אפשרות שאדם יהיה נבל ברשות התורה. שלכאורה הוא סתירה, אם עושה כתורה למה הוא נבל? ועניינו הוא שהוא מקשיב לציווי של להתאים את החומר לצורה העליונה, ולכן נחשב עושה לפי התורה, אבל אינו מקשיב לדיבור שבדרך השנייה, ולכן נחשב נבל.

רמב"ן על ויקרא י"ט ב':
"והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה" עיין עוד שם באריכות.

הדרך השנייה אינה קשורה לתורה הדינית שניתנה בהר סיני (לפי הרמב"ן יש על זה רק ציויי כללי "קדושים תהיו", ולפי מפרשים אחרים אין בכלל שום ציווי), אלא הוא דבר המסור ללב. וכמובן אין בכך כדי להחשיבו חמור פחות מהדינים ההלכתיים.

על זה צווחו הנביאים כשגינו בחריפות את מקיימי התורה ה"פולחנית", כשבליבם רוע בצע ומרמה. ושיבוש הוא מה שהבינו את הגינויים שלהם כאילו יש פחות חשיבות בקיום ההלכתי מאשר בכוונת הלב.
המצוות ההלכתיות כתובות בבירור וקל לדעת מה מותר ומה אסור, והקיום הוא בפעולה פשוטה באיברי הגוף. לעומת זאת העבודה שבלב דורשת מאמץ מתמיד לדעת מה ישר וטוב ומה לא, ודורשת את הלב ולא רק את כלי המעשה.
לכן טבעי שיזניחו את העבודה שבלב וישמרו את המצוות, ולכן דיברו הנביאים בחריפות נגד זה. אבל אין ללמוד מזה שזילזלו בחשיבות הדינים ההלכתיים של התורה.

כעת מובן שאם מסתכלים מבחינה הלכתית, מצוות קריאת שמע היא כמו בניין, שההלכות הן התכנית האדריכלית שלו, והקיום הוא כמו בנייתו בחומר. התכנית האדריכלית של קריאת שמע שייכת לשאלות אילו פרשות לקרוא, מתי לקרוא, האם להשמיע לאזנו, וכיו"ב, שקובעים את עצם גוף המצווה. ה"חפצא" של המצווה. אם בפרשת קריאת שמע היה נאמר שיש לקרוא אותה במקום טהור, היה אפשר להחשיב את זה כחלק מדיניה. אבל אם יש דין כללי לאסור דבר שבקדושה במקום מטונף, לא מסתבר שזה פרט בגוף עצם מצוות קריאת שמע.

אותו דבר יכול להיות מוגדר בשני אופנים שונים. למשל ייתכן שיהיה ציווי מהמלך לבנות בניין, לפי תוכנית אדריכלית שאומרת כמה דלתות וכמה חלונות, ואומרת לבנות מאבן ולא מעץ וכיו"ב. אם גזל אבנים ובנה את הבניין לפי כל מה שדורשת התכנית האדריכלית, הרי הבניין כשר ואין טעם לבנות מחדש. ואת עונשו על הגנבה יקבל ככל גנב, ואין לזה קשר לדינו של הבניין.
אבל ייתכן גם שבתכנית האדריכלית של הבניין יהיה גדר שלא לבנותו מאבנים גזולות כמו שלא לבנותו מעץ או שלא לבנותו בלי חלונות. באופן כזה אם בנאו מאבנים גזולות יהיה הדין לבנות מחדש, כי מה שבנה לא זה הבניין הנדרש.

בישיבות קוראים לחילוק הזה, חילוק בין חפצא לבין גברא. באופן הראשון, האיסור לא לגנוב הוא איסור על הגברא ולא על החפצא. האיש אסור לו לגנוב, אבל אין זה קשור להגדרה מה החפצא של הבניין. אין זה פרט בעצם התכנית האדריכלית של הבניין.
באופן השני, האיסור לבנות באבנים גנובות הוא דין ב"חפצא" של הבניין. הוא פרט בתכנית האדריכלית של הבניין, כמו לא לבנות מעץ.

תגים:

2 תגובות to “מושגים – החילוק בין גברא לחפצא”

  1. אברהם Says:

    מאמר מדהים. פשטות ועומק במקום אחד. אף פעם לא באמת התחברתי ללמדות. חשבתי שזה סתם משחק מילים שלא באמת עוזר להבין סוגיא או ענין ביותר עומק. זה היה נראה לי שאפשר להגיד מה שרוצים ואי אפשר באמת להוכיח אם הלמדות זה אמת או לא. אתה באמת חושב שהלמדות הוא עוזר להגדיר דברים על האמת שלהם או זה סתם התפלפלות – משעשע אבל לא יותר מזה? אני אשמח לשמוע ממך מה אתה חושב על למדות בדרך כלל ואיזשהו דוגמא של למדות שעזר לך להבין משהו על בוריו או אמתתו שלא היה אפשר בלי ההגדרות של הלמדות.

    • nirstern Says:

      לגבי הלומדות שפגשתי בישיבות, הרגשתי כמוך. אני זוכר שלמדתי בתחילת דרכי בישיבה עם אברך שהיה משיב ונחשב כשרוני במיוחד, והיתה לנו קושיא בעניין של כתובה. אז הוא אמר שיש בכתובה דין אישות ודין שטר, ובזה פתר את הקושיא. ואחר כך ראינו שהקושיא עדיין קשה, ואז הוא אמר אז נאמר שיש בכתובה שלושה דינים, דין אישות ודין שהיא אשתו ודין שטר, ואז הקושיא נפתרה. כי מה שאמרו כך וכך זה מדין אישות, ומה שאמרו משהו שראה סותר זה רק מדין שהיא אשתו, וממילא מיושב. ואחר כך היה עוד קושי ונעשו ארבעה דינים בכתובה, דין אישות, דין שהיא אשתו, דין שטר, ודין התחייבות. זו לא פרודיה מוקצנת, זה היה בדיוק כך. אחרי כשנתיים שם החלטתי ללמוד במקום של תלמידי חזון איש. ואחר כך גם משם הרגשתי צורך לברוח, כי הם היו קיצוניים לצד השני.
      לקרוא פשוט איך שכתוב, זה לא מעניין אותי ואני מרגיש שזה לא מועיל לכלום.

      .
      ברש"י על קהלת כתב:
      "אדם אחד מאלף מצאתי" – בנוהג שבעולם אלף נכנסים למקרא אין יוצאים מהם להצליח שראויים למשנה אלא מאה ואותם מאה שנכנסו למשנה אין יוצאים מהם לגמרא אלא עשרה ואותן עשרה שנכנסין לגמרא אין מצליח מהם אלא אחד להוראה הרי אחד מאלף
      .
      הרי יש חיבורים על המקרא שהם עמוקים ולמדניים לא פחות מהחיבורים הכי למדניים על גמרא. יש גם חיבורים על משנה שהם עמוקים מאוד, למשל התלמוד. לקרוא סתם איך שכתוב בלי עומק אפשר גם במקרא וגם במשנה וגם בתלמוד, כמו אלה שלומדים דף יומי, ואפשר את כל אלה ללמוד מאוד בעמקות. יש גם פירושים מאוד למדניים ועמוקים על סידור או תהילים. אז היה צריך לומר מתוך אלף שלומדים בשטחיות יוצא אחד שלומד בעמקות, והלימוד יכול להיות בכל מקום.
      לדעתי מה שמוכח מכאן, שאלה שלא מעמיקים אלא רק קוראים, המקום לעשות את זה הוא רק במקרא ולא במשנה או תלמוד. יוצא מזה שאין שום עניין לקרוא תלמוד על דרך דף יומי. המקרא כתוב כך שגם בקריאה בעלמא יש בו מובן ומשמעות וכח גדול ונוכחות חזקה של בורא העולם, רק הניחוחות והצלילים והאווירה והמנגינה של פסוקי המקרא כבר משפיעים מאוד. המילים של התורה זה כמו להיות בכותל עם האבנים הגדולות נוראות ההוד. מרגישים במילים את השגב והקדושה והעומק גם בלי שמבינים משהו. וזה מקרב את הקורא לבורא. מי שקורא גמרא רק בקריאה שטחית, זה לא מקרב בכלל לבורא עולם ולא משפיע על הנפש אלא רק משעמם מאוד ונראה קטנוני וטפשי וחסר כל טעם.
      לכן במקרא עוסקים גם השטחיים וגם הבינוניים וגם העמקנים, ובמשנה רק הבינוניים והעמקנים, ובתלמוד רק העמקנים.
      .
      לדעתי כל העולם העתיק חשב בכלי המחשבה של אריסטו, חומר וצורה וכו'. ורואים את זה להדיא במקרא ועוד יותר בגמרא וברמב"ם. מאז הרמב"ם זה נשכח בעיקרו, ובתקופה שאחרי הנושאי כלים הגדולים, מג"א, ט"ז ש"ך והאחרים, שאצלם עוד אפשר למצוא לימוד כזה, הלימוד הזה נשכח לגמרי, כי עברו לחשוב בכלי המחשבה המערביים המודרניים, שאיתם אי אפשר לרדת להבנת הסוגיא וזה נשאר רק פילפול שיכול להיות מופלא בחריפותו וביושר וחדות המחשבה והסברא, אבל הוא רק על פני השטח של הגמרא ואין שום מפתחות להתקרב להבנה ממשית של התוכן, וזה נעשה פלפול יבש.
      רבי חיים משך אחריו חלק כל כך גדול מהעולם הלמדני, וחידש מהלך כל כך חדש וסוחף ומאיר, כי הוא החזיר את כלי המחשבה של אריסטו. הוא וודאי לא למד אריסטו ולא ברור אם למד מורה נבוכים, ולא היה שייך כלל אז לדבר על דברים כאלה בגלוי, לכן הוא המציא שפה חדשה למושגים האריסטוטליים. לצורה הוא קורא חלות או דין, וכו'. הוא אמר על עצמו שהוא לומד רק גמרא עם רמב"ם. למה שלא ילמד רש"י ותוספות ורמב"ן? הם לא פחות גדולים מהרמב"ם. רש"י ואולי גם תוספות נתקבלו במסורת עולם התורה אפילו כיותר גדולים. אלא שהרמב"ם הוא המקור שלו לכלי המחשבה שבאו מאריסטו של חומר וצורה וכו', כי הרמב"ם היה זה שהשתמש בהם בצורה הכי גלויה וברורה.
      .
      באתר קבוצת לימוד תלמוד (אעתיק את הקישור בסוף), רוב מה שכתב שם הוא לנסות להראות את זה. לקחת קטע של רבי חיים שנראה כמו לומדות מלאכותית ומוזרה וחסרת בסיס של שכל בריא, ולהראות שזה מאוד פשוט וברור ומובן בשכל פשוט שאפשר להסביר לכל נהג מונית, ומשכנע ומאיר, אם אומרים את זה בשפה של אריסטו ומסבירים בהתאם. בקטעים על הרוגוצ'ובר זה אותו דבר, רק שהוא פחות השפיע על עולם התורה ועל הלומדות המקובלת היום.
      לדעתי אם כל תלמידי הישיבות היו לומדים אריסטו שלוש שנים כראוי בעיון ומקבלים בסיס בזה, ורבי חיים היה מסביר את חידושיו בשפה הזו באופן גלוי וברור, כך שהמושגים היסודיים ברורים ומיוסדים היטב, היו לומדים ממנו לומדות בריאה ולא מתבלבלים בזה. אבל כיוון שאין זה כך, מלבד כמה מתלמידיו הגדולים, רוב בחורי הישיבות לא היו להם כלים להבין כראוי ועשו מזה מגדלי הבלים פורחים באוויר רחוקים ומרחיקים את האדם משכל בריא ומתוכן סוגיית הגמרא. וכבר החזון צווח על זה מאוד ואמר זה חורבן גמור של עולם התורה.
      ממה שלמדתי אצל תלמידי חזון איש, התרשמתי שהם לקחו את דבריו לקיצוניות ולומדים לימוד יבש כמו צנון, בלי שום מקום להסתכלות קצת מעמיקה וקצת סברא וטעם. ובספר שלו בהרבה מקומות יש סברא עמוקה ומתוקה ומאירה.
      לטעמי, חוץ מחי' הגר"ח וברכת שמואל, לא מצאתי ספר לומדות שהרגשתי טוב איתו. רק בשנים האחרונות חברותא שלא בא מהעולם הליטאי עזר לי לגלות את תורת הרוגוצ'ובר, ומאז אני חסיד גמור שלו ומרגיש שזהו הלמדנות הכי עמוקה ו"טובה" שיש. רק שאין לו קשר ללמדנות של הישיבות והוא לא בנה שפה אחרת כתחליף לשפה של אריסטו כמו שרבי חיים עשה עם החלות והדין והשני דינים וכיו"ב. והוא משתמש הרבה בשפה של אריסטו עצמו שלקח מהמורה נבוכים ומפרשיו הפילוסופים, כמו נרבוני ואחרים, שלמד בהם הרבה ובקי בכל מילה בהם. אבל הוא לא מלמד את השפה הזו. אצלו היא יסודות מובנים מאליהם, והוא לא חושב בכלל שמי שקורא אותו לא מתמצא בזה. הוא היה שקוע בעולם הפנימי שלו ולא היה מרביץ תורה לרבים כמו רבי חיים. ולכן יצא שם לספריו שאי אפשר להבין ובהרבה מקומות הם דברים תמוהים ומוזרים. ממה שלמדתי בתורתו מצאתי שהוא יותר משכנע ומוצק וברור ומדוייק ובריא ויושב על הקרקע ופשוט ופשטן, אפילו מספר כמו חידושי הרשב"א או כיו"ב. בעיני הוא היחיד מהאחרונים שאני מרגיש שאני יכול לומר עליו בלב שלם שהוא כמו אחד הראשונים.
      .
      מהתרשמותי התורה כבר לא נמצאת בהיכלי הישיבות (כמובן יש הרבה יחידים יוצאים מהכלל, זו הכללה בלבד), מה שיש שם זה משהו שלא שתול על הקרקע ולא חי. יש כאלה שכותבים כמו מחקר או אנציקלופדיה על דברי הקודמים, מסכמים מה אמר פלוני, ומחשבים את כל השיטות ואוספים שפע מראי מקומות, ולא מחדשים בעצמם שום דבר (הרב וולבה אמר שהיום כבר אין אברכים בכוללים אלא יש שם רק דוקטורים לגמרא). או כל מיני נסיונות עקומים למצוא איך להשתמש בכשרון. או שלומדים להלכה, שזה כמו לימוד של עורך דין, ואפשר למצוא בזה עניין ואולי גם מקצוע. והרוב מסתובבים שם משועממים ומתוסכלים ולא מוצאים את עצמם, ונמצאים שם רק כי הטיפו להם שאוי ואבוי לא ללמוד כל היום ולבטל תורה וזה יגרום לאסונות ומי יחזיק את העולם, וכמה גדול שכרו של מי שלומד כל היום וכו'. וזה במקרה הטוב, שהרי הרוב בכלל נמצאים שם מסיבות הרבה יותר פרוזאיות, הרי אם השווער החשוב קנה דירה והאשה אמרו לה שמקבלת בן תורה כמו שלימדו אותה בבית יעקב, ובחוץ אימת הצבא וההכרח להתפרנס כשאין מקצוע, ויש כבוד המשפחה החשובה (אצלנו לא רוצחים בנות בגלל כבוד המשפחה אלא רק קוברים בנים בעודם חיים), מה יעשה הבן ולא יחטא בלכלות ימיו לריק בכולל. הרי בישיבה הוא כילה ימיו לריק כדי לקבל שווער חשוב ודירה, וכעת שזכה לזה הוא משועבד להמשיך באותו מסלול.
      .
      .
      קבוצת לימוד תלמוד:
      https://nirsterntalmud.wordpress.com/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: