מושגים – ברירה (בשותפות, ירושה ובתנאים)

העתקתי מתלמוד מוסבר ברכות י"ג א':
אנסה מעט לבאר עניין התורה בכל לשון נאמרה או בלשון הקודש נאמרה.

מדרש תהלים (בובר) מזמור עח (י) ד"ה ויהפוך לדם: "'ויהפוך לדם יאוריהם' – בתחלה היו המצריים וישראל ממלאים את חביותיהם מים כאחת, והיתה החבית של ישראל מלאה מים, וחבית של מצריים מלאה דם. חזרו להיות ממלאין בספלים יחד, והיה הספל של ישראל מלא מים, וספל של מצרי מלאה דם. חזר ואמר המצרי לישראל, נמלא אני ואתה בספל אחת ונשתה בספל אחת, והיו שניהם כאחד כורעים ראשיהם ופיהם בספל, והיה ישראל שותה מים, ומצרי שותה דם" וכו'.

מה היה בספל כשלא שתה ממנו לא מצרי ולא ישראל?

לדוגמה, ראובן ושמעון, כל אחד שפך כוס יין לקערה, והם כעת שותפים ביין שבקערה. אם נצביע על טיפה אחת מסויימת מהיין, ונשאל למי היא שייכת?
עיין לעיל י"ב א', שעל ידי הכוונה, הדיבור והמעשה, שנעשים בעת עשיית קניין לפי הלכות קניינים, יוצרים יישות רוחנית שקיימת במציאות הרוחנית, והיא קושרת ומחברת בין האדם לחפץ. הגמרא לא מתייחסת לענייני קנין שהם רק הסכמים בין בני אדם.
הסיבה שהיד של האדם נחשבת "שלו", כלומר חלק ממנו, אינה בגלל החיבור הגופני שלה לגופו, אלא בגלל שמחשבתו יוצאת לפועל בה. המושג "של" הוא חיבור בין שני גופים על ידי אחדות רוחנית ביניהם. למשל ילד "שלי". אשה "שלי", איש "שלי", כך גם קניין הוא "של" הבעלים, כיוון שמהותו בכל עת שמחשבת הבעלים תצא לפועל בו.

(אני מאריך, כי למי שלא מורגל בגמרא מאוד קל לטעות ולחשוב ששותפות היא פשוט הסכם בין השותפים, ואין שם קושי שדבר אחד יהיה בעת ובעונה אחת גם של זה וגם של זה, שהרי כך הסכימו.
בוודאי בעולם המעשה עושים הסכמים כאלה, ומקיימים אותם מכח הסדר החברתי ובתי משפט וכו'. ולא קשה כלל כל הקושיות שמקשים ומתרצים חכמי התלמוד ומפרשיו. רק שוב אני חוזר, שהגמרא לא שוללת הסכמים אלה, לא מבטלת אותם, ולא רוצה לבוא כתחליף להם. היא פשוט לא עוסקת בזה, מלבד במקרים שההסכמים יש בהם עבירה על הלכה).

התשובה היא שאותה טיפה קיימת באופן לא מבורר, והיא בעת ובעונה אחת נחשבת של ראובן לבדו ושל שמעון לבדו, ואינה מבוררת לאחד מהם.
יש אפשרות בדיני קניין שאם ראובן שפך לקערה שתי כוסות ושמעון שפך רק כוס אחת, שבזמן החלוקה יחלקו חצי חצי, ולא שליש ושני שליש. כיוון שהכל התערבב למציאות קניינית אחת לא מבוררת, וכל טיפה וטיפה אינה מבוררת של מי היא, וכשבאים  לחלוק כח שניהם שווה בה.

אם ראובן ושמעון שותפים בחצר, וראובן נדר ששמעון לא יהנה מנכסיו, מותר שמעון לדרוך בחצר. למרות שלכאורה שמעון דורך גם בחלק של ראובן ועובר על איסור הנדר. הטעם הוא שבכל מקום ששמעון דורך מתברר ששלו הוא, והברירה היא תמיד למפרע, שדינו של אותו מקום שדורך בו שלא היה מעולם של ראובן. באותו רגע שדורך מתברר שהוא שלו, ורגע אחריו חוזר אותו מקום להיות במצב לא מבורר, ואם ראובן ידרוך עכשיו באותו מקום יהיה דינו שהיה מאז ומעולם של ראובן לבדו, כי ברגע שדורך מתברר לו המקום. וכשאף אחד לא דורך, כל החצר מבחינת החיבור הקנייני שלה לבעלים קיימת במצב לא מבורר (יש להלכה זו פרטים וחילוקים רבים, כתבתי רק את העקרון באופן כללי. הסוגיא היא במסכת נדרים דף מ"ה ב' והלאה, ובשולחן ערוך יורה דעה סימן רכ"ו. גם מי שסובר שם בסוגיא "אין ברירה", לא חולק על העקרון ששותפות היא מציאות קניינית לא מבוררת).

דוגמה נוספת היא אדם שעשה מעשה קידושין באשה, והטיל בו תנאי, שאם ירדו מחר גשמים הרי היא מקודשת, ואם לא ירדו אינה מקודשת. מעשה הקידושין חל בשעה שנעשה. הכוונה שמעשה הקידושין יוצר מציאות שקיימת בעולם של יישות שקוראים לה "חלות קידושין". "חלות" מלשון שהמעשה חל, ויצר מציאות של "קידושין" שקיימת בעולם הצורות. אם נשאל על חלות הקידושין, האם היא קיימת עכשיו או לא, התשובה תהיה שהיא גם קיימת וגם לא קיימת בעת ובעונה אחת, והיא אינה מבוררת עד מחר שנדע אם יירדו גשמים ולפי זה תתברר חלות הקידושין אם היא קיימת או לא.
באותה דרך כמו שחלות הקניין ברכוש של שותפים קיימת באופן לא מבורר.

גם המים בספל בזמן מכות מצריים, היו קיימים בצורת מציאות שאינה מבוררת. הם היו מציאות של נוזל, שהוא גם דם בלבד, וגם מים בלבד, בעת ובעונה אחת, ולא מבורר אם הוא מים או דם. כששתה המצרי, מה שבא לפיו נברר להיות דם, ומה שבא לפיו של הישראל נברר להיות מים.
הברירה היא למפרע. מה שנברר כעת להיות דם, דינו שמאז ומתמיד היה דם. לא שהיה מים והפכו לדם. ומה שהיה מים היה תמיד מים. הנס לא היה שהמים הפכו לדם. אלא שהמים חזרו להיות מציאות לא מבוררת, ונברר מה הם בעת השתיה.

האמת היא שכל מה שקיים, קיים באופן לא מבורר, ומתברר רק ברגע הפגישה עם האדם. הסיבה לכך היא שהמציאות בעולם היא דיבור מאת הבורא. "בדבר השם שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהילים ל"ג ו). בעשרה מאמרות נברא העולם. העולם הוא אמירה של הבורא. לאדם יש בחירה חופשית, וכל רגע הוא בוחר כחפצו. לכן הדיבור של הבורא אלינו נאמר עכשיו ביחס למה שאנו בוחרים ועושים עכשיו. אי אפשר שיהיה מצידו דיבור קבוע מראש, כיוון שהוא מדבר איתנו, ואנו כל הזמן בוחרים בחירות חופשיות ומשתנים. הבריאה מכילה את כל האותיות, השורשים, שנבראו והם לא משתנים, אבל איך האותיות מצטרפות למילים ואיזה דיבור נעשה מהן, זה נקבע כל רגע ורגע. כמו שיחה בין בני אדם, שכל אחד משיב לשני, ולא אומרים דברים קבועים מראש.

הצורות דם ומים קיימות כשרשים בעולם הצורות. אבל מה יתברר בשעת הפגישה שלהן עם האדם, מה ייאמר לו, יתברר רק בשעת הפגישה.

יש כמו קרום שמסתיר את זה שהמציאות מתבררת רק כשהיא נפגשת עם מי שהדיבור מכוון אליו. ערלת לב. העולם כמו שהוא נראה כשהקרום על העיניים נקרא "טבע". טבע זו דרך הסתכלות על העולם, שגורמת לראות כאילו כל דבר כבר קבוע מה הוא. ולכן אין בעולם דיבור אל האדם. העולם מצטייר כנתון מקרי ושותק. על האדם הוטל בכוחותיו העצמאיים לבקוע את קיר השתיקה. ללמוד להקשיב. להסיר את ערלת הלב.
ביציאת מצריים הסיר הבורא מצידו את הקרום לזמן קצר, ונגלה על ידי הניסים שהמציאות אינה מבוררת מצד עצמה, ומתבררת רק אל האדם השומע אותה. באותו חדר היה חושך למצרי ואור לישראלי. הים נבקע והמים עמדו כמו נד, וכך הוא בכל הניסים שהיו כשלומדים אותם בעיון. העולם כפי שהוא נראה במבט כזה, נקרא נס".

ועיין עוד בתלמוד מוסבר ברכות י"ג א' המשך ביאור העניין לגבי האם תורה בכל לשון נאמרה או בלשון הקודש נאמרה.

.

.

בבא קמא ט' א' כתבתי:

"הנה אחרי שהאב מת, זכיית היתומים בנכסיו אינה על ידי קניין, אלא הם נכנסים להיות האב, לעניין הרשות הממונית של האב. וכולם ביחד הם רשות ממונית אחת. רשות זו נקראת "תפוסת הבית" עד שיחלקו. והבעלות הפרטית של כל אחד בפני עצמו תלויה כבעלות לא מבוררת על כל הירושה.

להבין מעט יותר מהו דבר שאינו מבורר עיין מה שכתבתי ביסוד עניין ברירה כאן.

הדעה העיקרית בעניין תפוסת הבית היא שכל אחד מהאחים הוא לבדו בעלים על כל הנכסים, כיוון שכל אחד מהם נכנס מדין ירושה להיות במקום האב, הרי כל אחד מהם הוא בעלים על כל נכסי האב. לברר דיני תפוסת הבית אפשר לעיין בסוגיא של אתרוג השייך לתפוסת הבית איך האחים יוצאים בו, וכן בסוגיא של דין קלבון בממון של תפוסת הבית.

דין ירושה אינו שהנכסים יוצאים מרשות האב ונכנסים לרשות היורשים. או שפקעה הרשות הממונית של האב וממילא הם נכנסים לרשות הממונית של היורשים. אלא דין ירושה הוא שרואים את היורש כאילו הוא האב עצמו. ולא נפקעה הרשות הממונית של האב. אלא היא ממשיכה להתקיים, והנכסים לא עוברים מרשות קניינית אחת לאחרת. רק היורש עכשיו הוא האב. ונעשה מכח זה בעלים על נכסי האב.

ודינו של כל אח היה לקבל את כל הנכסים. שהרי הוא כעת האב. לולא שגם דין האחים האחרים כל אחד לקבל את כל הנכסים, וממילא נמצא שכל אחד מקבל כחלקו. וכאילו יש חבית יין, ולראובן אומרים כולה שלך, והוא פותח בה נקב למלא ממנה את הכלי שלו. וגם לשמעון אומרים כולה שלך. וגם הוא עושה בה נקב למלא כלי שלו. ממילא אחרי שיש לכל אחד חצי חבית בכלי שלו אוזל היין מהחבית ונמצא כל אחד עם חצי. לא בגלל שיש לו רק חצי, אלא בגלל שיש כאן עוד אח שגם הוא במקום האב.

וזו דעת התוספות בבא מציעא ב' א' בסוף דיבור המתחיל "וזה". ויש הסוברים שכל אחד אינו אלא בעלים על החלק שלו, וכמו שותפים, שלכל שותף יש רק חצי, רק שאין מבורר היכן חצי זה. ודעה זו צריכה הסבר, שיש כמה דינים בהם שונה תפוסת הבית משדה של שותפים.

יש מחלוקת כללית בש"ס לגבי דינים שונים אם "יש ברירה" או "אין ברירה". במחלוקת זו יש כמה חילוקים ודעות לפי העניין בכל סוגיא. עיקרה באופן כללי הוא, למשל אם אדם שותה כוס יין שלא הופרשה ממנו תרומה, ומפריש תרומה לפני שתייתו, ואומר בזמן ההפרשה שמה שיותיר בסוף הכוס הוא יהיה התרומה. כעת יש חלק לא מבורר מהיין בכוס שהוא התרומה. אם אומרים שיש ברירה, הכוונה שהדבר שלא היה מבורר יכול להתברר לדבר מסויים. לכן כשנותר בסוף שתייתו יין בכוס, מתברר שיין זה הוא היין של תרומה. מכיוון שכך מתברר, נמצא שכל מה ששתה אינו תרומה, שהרי אותה תרומה לא מבוררת שהיתה מעורבת בכל היין שבכוס, היא היא היין שנותר לבסוף.

ואין זה שקודם היתה מעורבת תרומה בכל היין בכוס, ושתה יין מעורב בתרומה. אלא שכעת מבורר שהתרומה היא היין שנותר, ובירור זה לא היה בלתי נכון מקודם ונעשה נכון רק כעת. אלא גם מקודם היה נכון רק שלא היה ידוע. וכעת שהוא ידוע הידיעה נכונה גם על מקודם. ונמצא ששתה בהיתר.

ולמי שסובר אין ברירה, הכוונה שדבר שאינו מבורר אינו יכול לעבור למצב מבורר. ולכן היה אסור לו לשתות. שיש בכוס תרומה ואיננו יודעים היכן, וגם לא נדע לעולם. שאותה תרומה לא מבוררת לא תעבור היא עצמה למצב מבורר.

כמו כן הוא לעניין יורשים. שעל הנכסים שהוריש אביהם יש לכל יורש בעלות שאינה מבוררת. אם אומרים שיש ברירה, נמצא שאחרי החלוקה התברר שזה עצמו מה שירש מהאב. וקרקע זו שחלק היא תמיד היתה חלקו בירושה, ורק שקודם לא היה מבורר ועכשיו נתברר. והבעלות על מה שחלק עברה ישר מהאב אליו, ולעולם לא היתה של האחים. שהרי החלוקה ביררה שזה מה שהיה שייך לו גם מקודם באופן לא מבורר בנכסי האב.

ואם אומרים אין ברירה, הכוונה שהבעלות הבלתי מבוררת שיש לאח בנכסי אביו אינה יכולה להתברר על שדה מסויימת. אלא נשארת תמיד בלתי מבוררת. וכשחולקים אין החלוקה מבררת שזה עצמו מה שהיה שלו מקודם. אלא הוא קונה עכשיו בשעת חלוקה מאחיו את החלק הלא מבורר של אחיו שהיה בשדה זו. ואחיו קונה ממנו בשעת חלוקה את חלקו שלו הבלתי מבורר בשדה שאחיו נוטל.

מחלוקת זו נקראת האם אחים שחלקו הם יורשים [אם יש ברירה] או לקוחות [אם אין ברירה]".

.

– – –

.

בבבא קמא נ"א ב' כתבתי שוב אותם דברים אבל זכיתי למעט יותר בהירות בזה והעניין מעט יותר מוסבר, ולכן אני מעתיק אותם לכאן:

.

בשותפין כל אחד בעלים על חצי מהחצר, והחצי של כל אחד משועבד לשני לשימוש המוסכם ביניהם כעין זכות השוכר להשתמש בחצר של המשכיר. הנדר יש בכוחו להפקיע מידי שעבוד זה שמשועבד לכל אחד חלקו של חבירו לשימוש, ולכן סוברים חכמים שמועיל הנדר לאסור על כל אחד להשתמש, שהרי בכל שימוש הוא משתמש גם בשל חבירו.

החלק של כל אחד נמצא במקום שאינו מבורר. כשיחלקו לבסוף את החצר אז יתברר שחלקו של כל אחד נמצא בחלק שנטל בחלוקה. אבל לפני חלוקה אין מבורר חלקו של כל אחד היכן הוא. עיין בחלק החידושים על ברירה שהארכתי לבאר כיצד ייתכן שיהיה דבר קיים באופן שאינו מבורר.

יש מחלוקת בכמה מקומות האם יש ברירה או אין ברירה (עיין בר"ן על המשנה בנדרים שלא כל האופנים דומים ובעניין השותפין שנדרו הנאה פוסקים כרבי אליעזר בן יעקב שיש ברירה, אע"פ שבמחלוקות אחרות האם יש ברירה או לא פוסקים שבדינים מדאורייתא אין ברירה ורק בדינים מדרבנן יש ברירה). שורש המחלוקת הוא שבעומק הדברים המצב המבורר והמצב שאינו מבורר הם רק שני פנים של אותו הדבר. במכות מצריים נאמר במדרש: "חזר ואמר המצרי לישראל, נמלא אני ואתה בספל אחת ונשתה בספל אחת, והיו שניהם כאחד כורעים ראשיהם ופיהם בספל, והיה ישראל שותה מים, ומצרי שותה דם". מה שהיה בספל מצד עצמו, ללא ששתה אותו ישראל או מצרי, היה דבר שאינו מבורר אם הוא מים או דם. כששתה ישראל נתברר להיות מים וכששתה המצרי נתברר להיות דם. בזמן שתיית הישראל כשנתברר הדבר שהיה בספל להיות מים, לא נעשה בו מעשה של עקירה ממציאותו הלא מבוררת למציאות חדשה של להיות מבורר שהוא מים. וכן כששתה המצרי לא נעשה עקירה ושינוי מלהיות מה שהיה קודם דבר שאינו מבורר להיות מבורר כדם. אלא כבר מקודם היתה מציאותו שלגבי ישראל הוא יתברר כמים ולגבי מצרי יתברר כדם, וכנתברר לא נעשה שום שינוי וחידוש במהותו אלא נשאר כמו שהיה, והפן המבורר והפן הלא מבורר הם שתי פנים של מציאותו בשני פנים של מציאות העולם, ופעם נגלה צד זה שבו ופעם נגלה צד זה שבו, ושניהם בו כל הזמן.

זה הטעם של מי שאומר יש ברירה. אם אחים ירשו מאביהם ולא מבורר היכן נמצא בשדה חלקו של כל אח, בשעת חלוקה כשראובן חולק בצפון ושמעון בדרום, אין ראובן צריך לקנות מה שהיה לשמעון בצד צפון. שהצד הצפוני של השדה לא נעקר מלהיות בבעלות משותפת ללהיות בבעלות של ראובן לחוד שנצטרך קניין לעקירה זו, אלא לפני החלוקה היה חלקו של ראובן תמיד במקום שיתברר שיהיה בשעת החלוקה. רק שעוד לא היה מבורר האם יהיה בצפון או בדרום, אבל מציאותו של המקום של חלקו של ראובן כבר היא להיות במקום שיתברר שתהיה.

כמו שמציאות מה שהיה בספל במצריים היתה מראש להיות דם על צד שישתה מצרי או להיות מים על צד שישתה ישראל, כך מתחילה מקומו של חלק ראובן היה בצפון על צד שיחלוק בצפון או בדרום על צד שיחלוק בדרום. ואם לבסוף חלק בצפון הרי שתמדי חלקו היה בצפון. זה פירוש מי שאומר שהוברר למפרע כעת שכאן חלקו וכעת נתגלה הפן המבורר של המציאות שקודם נתגלתה בפן הלא מבורר שלה. ולא נתחדש מאומה ותמיד היה כך ולכן לכל הדינים אנו אומרים שמשעת מיתת האב הצפון היה של ראובן ואינו צריך לקנות משמעון את מה שיש לו שם. זה פירוש "יש ברירה".

ועל אותה דרך אם מתחיל לשתות כוס יין ואומר שמה שיישאר לבסוף יהיה תרומה, הרי אף שלא מבורר איזה יין יהיה זה שיישאר בסוף, אחרי שנשאר יין בסוף והוא התרומה, נתברר כעת ששתה בהיתר, שכבר מראש דווקא יין זה היה התרומה, ומה ששתה היה החולין. שבשעה שהפריש תרומה בתחילת שתייתו כבר עכשיו יש מציאות של יין תרומה, והוא היין שיישאר בסוף, והוא קיים כתרומה שמציאותה אינה מבוררת, וכבר היא קיימת באופן שכל יין על צד שהוא זה שיישאר בסוף הוא התרומה, ולכן יכול לשתות לכתחילה כיוון שכל יין ששותה מתברר שלא הוא התרומה שהרי שתהו ולא הוא זה שנשאר בסוף, ומעולם לא היה הוא התרומה. ומה שנשאר הוא היה התרומה משעה ראשונה רק שכעת זה נגלה בפן המבורר.

וכן בחצר כשדורך, חלקו קיים באופן לא מבורר ומציאותו היא במקום שיתברר ששם ידרוך. וכל דריכה מתברר שחלקו שם. ולמחר כשהשני ידרוך יתברר אז ששם הוא חלקו. כי מייד אחרי הדריכה חוזרים החלקים להיות לא מבוררים, עד שיחלקו לגמרי. ופעם מתגלה מציאות מקום החלקים בפן המבורר ופעם בפן הלא מבורר.

בחלוקת ירושה ובכוס יין שמפריש תרומה על מה שיוותר, אנו צריכים לומר שמתברר למפרע שכבר בשעת מיתת האב חלקו של ראובן בצפון. וכבר בתחילת השתייה התרומה כבר היתה אותו חלק שבסוף נותר. ועל בירור זה שלמפרע ההלכה היא שיש ברירה רק בדרבנן ולא בדאורייתא. אבל לגבי שימשו בחצר לא מתברר כעת על מה שהיה מקודם, אלא רק על עכשיו, שבשעה שדורך מתברר עכשיו שעכשיו זה חלקו שלו לבדו ואינו נהנה מחלק חבירו. וזה בירור עכשיו על מה שעושה עכשיו. ובאופן כזה ההלכה שיש ברירה גם בדין דאורייתא. לפי שיטת הר"ן על המשנה בנדרים שחלק שם על רבינו תם ור"י.

מי שסובר שאין ברירה מודה לעיקר הסברא שכתבתי. רק הנה מציאות העולם האמיתית היא כמו שנתגלה במכות מצריים שכל העולם תמיד אינו מבורר. כי אין עוד מלבד הקב"ה, והוא אחד, והמציאות היא רק דיבור עם בני האדם. וכמו שאמרו בעשרה מאמרות נברא העולם, ולעולם ה' דברך ניצב בשמיים. לחשוב שיש במציאות דבר שקיים באופן מבורר זו הכחשה של אחדות הבורא ושאין עוד מלבדו. זה ההסתר הפנים והחושך של הגשמיות שבעולם החומר.

אמנם כך הוא העולם של הנסיון שאנו בו וההלכה ניתנה לפי הראייה בעולם החומרי. לכן מכיוון שאין אנו יכולים להשיג לפי אופן ההשגה השולט בעולם החומרי שהמציאות קיימת באמת באופן שאינו מבורר, ואיננו משיגים שהאופן המבורר והאופן שאינו מבורר הם אחד והם שני פנים ושתי בחינות של אותו הדבר, לכן כשדבר חדל מלהתגלות כדבר שאינו מבורר ועובר להיות נגלה כדבר מבורר, אין אנו יכולים לתפוש שלא נתחדש דבר ותמיד היה כך, אלא התפישה היא כאילו נתחדש כאן אופן מציאות חדש שלא היה קודם. לכן כשאחים חולקים וראובן נוטל בצפון, אין הדין לראות בזה שתמיד חלקו היה בצפון, אלא שחלקיהם שרויי באופן שאינו מבורר בכל השדה, וכעת הוא צריך לקנות משמעון מה שיש לשמעון בצפון, ושמעון צריך לקנות ממנו מה שיש לו בדרום. וזה דעת מי שסובר אין ברירה, ובדין דאורייתא כשהברירה צריכה להתגלות על למפרע ההלכה כמותו.

וכן בהפרשת תרומה, אם מפריש על מה שיוותר בסוף, כשנותר בסוף אין לנו ראייה שזה מה שהיה תמיד תרומה, אלא הוא נתחדש כעת להיות תרומה. ונמצא שכששתה מקודם שתה באיסור.

וכן בחצר אם אומרים שאין ברירה לא רואים שחלקו יש לו פן שהוא נמצא באופן לא מבורר בכל החצר, ויש לו פן שהוא גם מבורר להיות בכל מקום שכעת דורך בו. אלא רואים שחלקו נמצא באופן שאינו מבורר בכל החצר, וזה האופן היחיד שיכולים לתפוש את מציאותו, וכדי שיהיה חלקו לבדו במקום שדורך צריך שיקנה מהשותף את מה שיש לו באותו מקום שדורך. וכיוון שכך אם השותף אסר עליו בהנאה אסור לו לדרוך.

.

.

ועיין עוד בבבא קמא ק"ט א' ושם קי"ח א' ובבא מציעא ג' א'.

ואני מעתיק כאן מקצת ממה שכתבתי שם:
אמנם ביציאת מצרים היה זה נס, אבל עניין נס הוא שבדרך כלל החומר מסתיר את הטבע האמיתי של המציאות ורק בהתבוננות בעולם הצורות הוא נגלה. ונס הוא גילוי של טבע המציאות האמיתי גם בחומר, ולפי שעה בטל הכיסוי של החומר על האמת. ולכן יש ללמוד מנס כיצד טבע המציאות האמיתי.
ועניין זה הוא היסוד הראשון של אמונת התורה, שהנה ביומא כ"א א' נאמר שארון הקודש לא היה מן המידה. שמכותל לכותל של קודש הקודשים היו עשרים אמה, ומהכותל עד צד זה של הארון היו עשר אמות, ומהצד השני של הארון עד הכותל השני היו גם עשר אמות. ונמצא שהארון אינו ממעט מן המדה שאינו תופס מקום כלל. שהרי יש עשר אמות מצד זה של הארון לכותל ועשר אמות מצד שני של הארון לכותל, ואם כן מוכרח שהמרחק מכותל לכותל הוא עשרים אמה ועוד רוחב הארון. ובאמת כשמודדים מכותל לכותל המידה היא עשרים אמה בלבד. וזה משום שהארון אין לו מציאות גמורה ואינו קיים באופן גמור אלא הוא רק בנקודת התהוות ולא נגמרה התהוותו. וזה גילוי שכל העולם קיים באופן כזה.
וזהו שכתב הרמב"ם בתחילת הלכות יסודי התורה:
"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.
הלכה ב
ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.
הלכה ג
ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.
הלכה ד
הוא שהנביא אומר וה' אלהים אמת, הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו, והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו, כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו".

זהו יסוד האמונה שרק מציאות הקב"ה היא מציאות גמורה, דהיינו אמת. והנבראים כל שעה ושעה מקבלים מציאות ממנו ואין מציאותם נגמרת אלא היא אינה גמורה ולכן צריכה להתחדש כל שעה ושעה. ואם רגע אחד לא תתחדש מייד היא כלה כיוון שאינה מציאות גמורה. והקב"ה מחדש אותה כל שעה ושעה לפי רצונו, וכיוון שאינה מציאות גמורה אינה מכריחה שתהיה רק באופן אחד, אלא היא יכולה להיות בכמה אופנים שונים, ואין בזה סתירה, שרק אם המציאות גמורה היא סותרת שתהא בבת אחת עמה עוד מציאות אחרת. אבל כיוון שאינה גמורה והיא רק בנקודת ההתהוות היא יכולה להתקיים באופן שאינו סותר שגם תתקיים באופן אחר. וכמו שהארון קיים ואין זה סותר שבעת ובעונה אחת גם אינו קיים. וכיוון שהארון הוא התחלת המציאות הנבראת נתגלה בו טבע המציאות האמיתי, והוא דוגמא לדברי הרמב"ם שהם היסוד הראשון בתורה.

תגים:

3 תגובות to “מושגים – ברירה (בשותפות, ירושה ובתנאים)”

  1. אריק Says:

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%97%D7%AA%D7%95%D7%9C_%D7%A9%D7%9C_%D7%A9%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%A8

    • נראה לכאורה Says:

      תודה על הקישור המעניין. כמובן אין לי כלים להבין את הדילמות, אבל את המשל הציורי אפשר קצת להבין.

      פעם הזדמן לי לדבר עם פרופסור חשוב לביולוגיה, ושאלתי אותו כשתא מופרה מתחיל להתחלק ונעשה כדור, מגיע שלב שהתאים מסתדרים זה ליד זה ויוצרים מבנה של איברים. מכיוון שה DNA שלהם זהה, הרי לא ייתכן שמקור המידע כיצד להסתדר זה ליד זה, ואילו תכונות כל תא ידכא, כדי שייוצר איבר, יהיה פנימי בתוך התא. לכאורה חייב להיות מקור מידע חיצוני לתאים שיתן את התכנית איפה יעמוד כל תא כדי שייווצרו איברים.
      הבאתי דוגמה גם מיצורים חד תאיים שיש להם זרועות היוצאות מקרום התא ואיתן הם שטים לכיוון המזון. וכיוון שאין עצבים ושרירים ומוח והזרועות הן רק שרשרת של מולקולות, איך כל הזרועות יודעות לנוע באופן מתואם לכיוון הנכון כדי לדחוף אותו אל המזון ומה מחולל את התנועה שלהן.

      והוא ענה לי שזה טריק זול לשאול שאלות כאלה, כיוון שידוע שבכל מקום בביולוגיה אם מגרדים קצת פנימה מגיעים למיסטיקה, ומוכרחים להגדיר דיסציפלינות כי בלי זה אי אפשר להגיע לשום מקום, וכיוון שהדיסציפלינה שלו היא ביולוגיה ולא מיסטיקה הוא לא מתעניין בשאלות כאלה.
      מאוד הערכתי את התשובה. לדעתי המפתח הראשון לחשיבה הוא להבין את השדה בו פועלים ואת הכלים. כמו שיש מפקד בצבא שאומר מרחק כזה וכזה, בתנאי שטח כאלה וכאלה, ומטרות איסוף מידע כאלה וכאלה, מצריכים מסע רגלי, ומרחק אחר ותנאים אחרים ומטרות אחרות מצריכים לנסוע בג'יפ או במטוס תצפית וכיו"ב.

      הפילוסופיה והלוגיקה והמדע של אפלטון ואריסטו, עסקו הרבה בשאלה של ברירה מבחינה מדעית. בעיניהם "כלב" זו אידיאה, צורה, שקיימת קיום עצמאי וממשי באותו מובן של "מציאות" ו"קיים" ו"יש", שאנו מעניקים למילים אלה בהקשר של עצם פיזי. "פודל" ו"רועה גרמני", גם הן צורות שקיימות קיום עצמאי בעולם האידאות כהתפרטות של הצורה הכללית "כלב". לכלב המסויים "רקסי" יש גם צורה שמלובשת בגוף החומרי שלו והיא זו שנותנת בו את החיים והצורה שנראית בו. והיא צורה שהיא התפרטות מהצורה הכללית "רועה גרמני".
      הצורה הכללית "כלב" יכולה להתפרט לצורת "פודל" ויכולה להתפרט לצורת "רועה גרמני". מה היא מצד עצמה? התשובה היא שהיא דבר שקיים באופן שאינו מבורר האם הוא פודל או רועה גרמני והיא יכולה להתברר להיות פודל ויכולה להתברר להיות רועה גרמני. ורועה גרמני הוא צורה יותר מבוררת מצורת כלב, אבל גם היא לא מבוררת אם היא צורת רקסי או סער.
      כל עצם חומרי הוא אחדות של חומר וצורה והוא גם דבר שאינו מבורר אם הוא חומר או צורה ויכול להתברר כחומר ויכול להתברר כצורה.
      ובכתבי אריסטו ומפרשיו יש דיונים מאוד ארוכים ועמוקים ופוריים בשאלות של כלל ופרט, שכוללות את השאלה איך כלל אחד יכול להתפרט לפרטים שונים שכולם בעת ובעונה אחת מגדירים מהו הכלל שהרי הוא מוגדר על פי פרטיו ועולה שיש לו כמה הגדרות שונות באותו זמן. ושאלות של בכח ובפועל, שעוסקות בשאלה איך הבכח יכול לצאת לפועל בדרכים שונות אם הוא מוגדר על ידי הבפועל שאליו הוא יצא, ומוכרח שיש לו כמה הגדרות שונות בעת ובעונה אחת. עצם האבחנה בין הסתכלות בדרך של "כלל ופרט" לבין זו של "בכח ובפועל", שבמבט שטחי זה אותו עניין במילים שונות, היא עיון עמוק בשאלות האלה. וכאמור על כל דוגמה כזו נכתבו כרכים עבי כרס מלאים בעיונים עמוקים. כשמתחילים להכנס מקרוב לנושאים כאלה מגלים מרחבים עצומים שמחכים לעבודת מחשבה אדירה. לדעתי הם הגיעו ליותר בהתמודדות עם הלוגיקה, יכולת תפישת האדם, של השאלה לגבי החתול החי-מת, ממה שיכולים להגיע פיזיקאים מודרניים. אם כי כמובן הם לא היו יכולים למקם את השאלות בקוונטים וחורים שחורים וכיו"ב כל מה שיודעים בזכות מאיצי החלקיקים והטלסקופים והעבודה של פיזיקה תיאורטית שנעשתה. וכמובן שלא היו יכולים להגיע להתפתחות טכנולוגית.

      אריסטו השתמש בכלים אלה ככלים במדע הביולוגיה. הוא לא ראה בזה מיסטיקה. למשל אם יש כלב קטן שדומה בגודל ובצורה ובצבע וכו' לנמיה הרבה יותר מאשר לכלב מזן אחר שמאוד שונה ממנו בכל בחינה ואולי דומה יותר לדוב מאשר לכלב הקטן, למה נגדיר שהכלב הגדול והקטן הם מאותו סוג והנמיה והדוב הם מסוג אחר. ויש כאן גם שאלה תיאורטית, מה הדבר שבו תלויה העובדה שניתן לחזות על העתיד שלשני הכלבים שאינם דומים זה לזה תהיינה התנהגויות שאופייניות לכלב ולא לנמיה או דוב, אם בהווה אנו מגלים דמיון בין כלב אחד לנמיה שגדול מהדמיון שלו לכלב השני. ההגדרות הביולוגיות המודרניות במקרים מסויימים אינן נותנות תשובות טובות לשאלות כאלה. לפעמים אפילו מבחינה גנטית השוני בין פרטים של אותו סוג לא קטן באופן מובהק מהשוני בינם לבין פרטים של סוג אחר. אריסטו הגיע מחשיבה כזו לתוצאות מדעיות מעשיות עם השלכות שימושיות בהרבה תחומים שבהתחשב ברמה הטכנולוגית של אז היו עצומות.

      גם עם השאלות ששאלתי את הפרופסור לביולוגיה החשיבה האריסטוטלית מתמודדת, היא רואה בצורה את הדבר שקיים מקודם, והוא מניע את החומר להצטרף חלקיק אל חלקיק ולבנות מהם את העתק הצורה. זה משמש אצל אריסטו גם בעיון הפילוסופי אבל גם בעבודה המדעית.

      החשיבה האריסטוטלית מצריכה להשתמש בכלי חשיבה אחרים מלבד השכל שאנו מכנים רציונלי, אנליטי, לוגי, מתימטי,וכיו"ב. כלי חשיבה שיכולים לראות ולהבין צורות.
      זו בהחלט לא מיסטיקה במובן שאנו מייחסים למילה הזו. אריסטו היה חושב מדוייק וביקורתי והוא הניח את היסוד לחשיבה הביקורתית שהמדע מושתת עליה. הוא רחוק כרחוק מזרח ממערב מלומר דברים שמבוססים על אינטואיציה ותחושה ודמיון וכיו"ב.
      גם לוגיקה כמדע ותחום יצירה מבוססת על הגות בלבד, ולא על תצפיות אמפיריות שניתן לאמת בניסויים תצפיתיים. בלוגיקה הבחינה מה אמת ומה אינו אמת בסופו של דבר מיוסדת על תחושת התאמתות פנימית של האדם, אווידנציה, ולא על תצפיות שמקורן בחושים.
      למשל אם A שווה B, וB שווה C, אני משוכנע ש C יהיה תמיד שווה ל A. מתצפיות אמפיריות אני יכול לאשר רק שזה קרה במקרה שאותו ראיתי, אבל אני לא יכול להוכיח שאין מקרה בו זה לא ככה. השכנוע שלי שלא ייתכן מקרה בו זה לא כך נובע מתחושה פנימית של הכרת אמת ולא ממקור אמפירי וממה שהעין רואה.
      וכמובן אע"פ שזו רק "תחושת אמת", יש הבדל תהומי בינה לבין מיסטיקן שיש לו תחושה ברורה ושכנוע פנימי מוחלט שבאמת חוצן ירוק התגלה אליו בחלום וגילה לו שהוא מאסטר גלקטי. אני לא רואה איך אפשר להגדיר את ההבדל. המיסטיקן יטען שהחוצנים מבחינתו זה אוידנציה. זה שוב תלוי בתחושת האמת של האדם.

      אותה תחושת אמת שמובילה את המחקר במדעים כמו לוגיקה, יש לה בכוחות הנפש רובד, שלנו קשה להתחבר אליו, שמוביל ליכולת להבחין בצורות במובן האריסטוטלי. הלוגיקה והחשיבה האריסטוטלית מאוד קרובות, והלוגיקה עד ימינו מיוסדת על עבודתו של אריסטו.
      גם חשבון פשוט הוא עבודה של הכרת צורות. ובוודאי גיאומטריה, שעוסקת בגופים שעשויים מנקודה שמימדיה אפס, שמצטרפת עם עוד נקודות שגדלן אפס לקו שרחבו אפס אבל יש לו אורך שמורכב מנקודות שאין להן אורך, ולא אכפת לנו שנקודה עם רוחב אפס בצירוף עם עוד נקודה כזו יתנו קו שארכו אפס, כי אפס ועוד אפס שווים אפס, ואפילו אינסוף פעמים עדיין אינסוף כפול אפס שווה אפס. וקו אם אין לו רוחב הרי אינו קיים ואיך ייתכן שיהיה לו אורך. ומה הבדל בין נקודה לאין-נקודה, אם לנקודה יש אורך ורוחב אפס. וכל זה לא אכפת לנו כי אנחנו עוסקים באידאות טהורות במובן האריסטוטלי ולא בצורות לבושות בחומר פיזי. והרי לפנינו שהשכל יכול לצפות באידאות אריסטוטליות לא בדרך "מיסטית". וזו ממש "ראייה" של אידיאות, כי מי שיחלוק על משפט פיתגורס נאמר שהוא טועה ולא שיש לו דעה סובייקטיבית משלו שיש לכבד אותה (אני מתכוון שיחלוק במסגרת המתימטיקה הפשוטה ולא שיגלה מתימטיקה עם עוד מימדים וכו' כמו שאיינשטיין חלק על ניוטון).

      ולוגיקה ומתימטיקה גבוהה ופיזיקה תיאורטית הם מדרגה יותר גבוהה של זה. לוגיקה על גבול הפילוסופיה כמו העבודות של ויטגנשטיין וכיו"ב הם עוד מדרגה. פילוסופיה ביקורתית ומדוייקת כמו זו של קאנט היא עוד מדרגה של אותו דבר. קאנט "ראה" בעיני רוחו את הקטגוריות. וגם מי שחולק עליו מפרש את מה שהוא ראה אחרת ולא חולק שאין זו ראייה. תורת האידאות של אפלטון ואריסטו היא עוד מדרגה באותו סולם, והיא יכולה להיות מדוייקת ואוידנטית ברמה של לוגיקה.
      יש גם תחום אחר של עבודת מחשבה. למשל יש יצירות של באך שמוזיקאי יאמר שאפשר לומר עליהן שהן מדוייקות ונכונות באופן לא פחות ממה שאפשר לומר על תורת היחסות אם היא נכונה או לא. ויש מהלכים הרמוניים שיוצרים צורך בפתרון, ויש להן פתרון בדמות אקורד מסויים שפותר אותם, ומוזיקאי יידע לומר אם זה פתרון נכון או מוטעה או גאוני ומחדש ופורץ דרך. והעבודה למצוא פתרון כזה לא שונה באופייה באופן מהותי מהעבודה למצוא פתרון לחידה מתימטית גבוהה. וגם לפתרונות של חידות מתימטיות עמוקות או לתורה כמו תורת היחסות אפשר בצדק לייחס ערך אסתטי ולומר שזה פתרון מבריק ויפה ומרגש. המוטיבציה הנפשית שמניעה אנשים לעסוק בפתרון מהלך הרמוני או שאלה מתמטית יש לה מכנה משותף גדול.

      ההבדל במדרגות ובתחומים הוא באילו רבדים של הכרת האדם משתמשים. התרבות והמוטיבציות והחינוך וסולם הערכים הפנימי שגדלנו עליהם גרמו שאיננו מכוונים להשתמש בכלים ההכרתיים הנדרשים למחשבה האריסטוטלית.

      אני לא שותף לדעה שמה שחזית המדע נתקלת בגבולות של מה שהשכל יכול להתמודד איתו מוכיחה איזו מסקנה דתית. לדעתי לתורה אין תשובות יותר טובות לשאלות האלה מאשר לאריסטו, שמבחינה דתית היה לחלוטין היפך האמונה התורנית. אמונה זה לא דבר שניתן להסיק מעבודה מדעית.

      לדעתי החשיבה המדעית רציונלית שהתפתחה בעיקר מהמאה התשע עשרה יש לה יכולות הרבה יותר גבוהות להגיע לתוצאות מאשר החשיבה האריסטוטלית כשמדובר במישור מסויים של המציאות. אולי המחשבה האריסטוטלית מיצתה את עצמה בימי הביניים ולכן התנוונה, ונדרש לחפש דרכים אחרות כדי לפרוץ למחוזות דעת חדשים ולהתקדם לשאלות חדשות. אבל כשמגיעים למישור של השאלות כמו החתול החי-מת, או מה ששאלתי בביולוגיה, שם לדעתי החשיבה האריסטוטלית יכולה להגיע לתוצאות יותר טובות, ואולי כדאי לנסות ללמוד להחזיר אותה אל ארגז הכלים המחשבתי.

      אני כלעצמי הגעתי להיכרות עם החשיבה של אריסטו בעקבות השאיפה שלי להבין סוגיות בגמרא, וראיתי ברמב"ם ובגר"א ובכתבי הרוגצ'ובר (ולדעתי גם בכתבי רבי חיים מבריסק אם כי בסמנטיקה אחרת), שהחשיבה האריסטוטלית היא מפתח בסיסי להבין סוגיות בגמרא. אבל אחרי שזכיתי מעט לעסוק בזה ולהכיר הגעתי למסקנא שגם ככלי מדעי ומחשבתי, בלי שייכות לגמרא ודת, יש שם מפתחות גדולים להרבה דברים.

      זה לא מחייב כלל לזנוח את המחשבה המודרנית ולחזור אחורה. כמו שחשיבה לוגית ומדע אמפירי הם צורות מחשבה שונות ואפילו אוייבות (כי מבחינה לוגית טהורה מה שהחושים קולטים אין לו ערך כלל לגבי השאלה מה אמת, ומבחינת מדע אמפירי אם היו משעבדים את התצפיות ללוגיקה הרי לא היו מגיעים לתורת הקוונטים, והיו עוצרים באמצע בטענה שמבחינה לוגית מוכרח שיש תקלה במכשירי התצפית או בעין של הקורא את התוצאות). ואעפ"כ יש תחומים שמשלבים אותם ביחד וזה עובד מצויין, כמו בפיסיקה, ובעצם כל מדע מורכב משתיהן, כי אי אפשר לחשוב רק לוגית בלי לסמוך על חושים. דיקרט עשה ניסוי כזה והפתרון שלו לא יעמוד במבחן שלנו ונשארים עם לא כלום. ותצפיות אמפיריות בלי לעבוד עם לוגיקה בוודאי לא יתכנו. ההכרה האנושית יש בה הרבה רבדים ויש בה עומק שיכול לאחד אותם. כמו שמדען או לוגיקן לא יטען שעבודות של ההכרה האנושית כמו של באך או שייקספיר או מיכלאנג'לו אין להן תקפות ואין להן שייכות למושג אמת כי אינן מבוססות על לוגיקה וגם לא על אמפיריקה.

      סטאלין ימ"ש בשם היותו גדול המדענים בכל הדורות טען בשם המדע הרציונלי המודרני שצייר הוא סתם אדם שמורח צבעים עם זנב של סוס וזה הבל מוחלט.
      הוא הביא את זה לכדי גיחוך, אבל אני חושב שעקרונית אפשר להבין את המהלך שלו. וצריך להתבונן האם מה שבעיני המחשבה המודרנית אריסטו נתפס כשלב אינפנטילי בהתפתחות המחשבה, שלב ביניים במעבר מהמחשבה המיתולוגית למחשבה הרציונלית שיש בו עניין היסטורי בלבד, ותורת האידאות היא כמו להסביר רעמים בכך שזאוס כעס, האם אין בזה מעט אבק מהיהירות והשטחיות והבערות מהסוג שהביאו את סטאלין לאותה אמירה.

      כל טוב

  2. בבא מציעא – דף ג’ עמוד א’ « תלמוד מוסבר ומאמרים – בבא מציעא Says:

    […] שותה דם. וכו'". ועיין עוד בעניין ברירה בחלק החידושים כאן. ועיין עוד בברכות י"ג […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: