א' – ביסוד דין מזיק ונזקי ממון, ובדין אדם מועד לעולם

משנה בבא קמא כ"ו א':
"אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן סימא את עין חבירו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם".
ובגמרא שם עמוד ב':
"מנא הני מילי [מניין דברים אלה]? אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא: (שמות כא, כה) "פצע תחת פצע" לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון".
האופנים המבוארים בגמרא הם שם: "אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה, לענין נזקין חייב, לענין ארבעה דברים פטור".
ושם כ"ז א': "אמר רבה נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור בד' דברים".

בתוספות כ"ז ב' דיבור המתחיל "ושמואל" כתבו שבאונס גמור אדם המזיק פטור, ורק באונס שאינו גמור כל כך חייב.
ובחידושי הרמב"ן בבא מציעא פ"ב ב' חולק על התוספות וסובר שבכל אונס חייב.
ויש הרבה ראשונים שעומדים בשיטת התוספות והרבה ראשונים שעומדים בשיטת הרמב"ן.

צריך עיון כיצד ייתכן לייחס מעשה אונס אל האדם. שבלי דעת אין זה מעשה כלל, שהאדם לעניין חיובי תורה הוא דעתו ולא גופו, ועיקר הגדר של עשייה הוא להוציא לפועל מה שגמר בדעתו על ידי כלי הגוף. אבל אם הגוף מתנועע בלי שהדעת מניעה אותו, האדם עצמו שהוא הדעת לא שייך לזה כלל. ולחייב את הגוף בלי שייכות לדעת זה כמו לחייב אבן על כך שנפלה. שאם אדם זורק אבן ושברה כלי לא מחייבים את האבן אלא את הזורק. וכך גם כשמזיק בגופו, הגוף הוא האבן והדעת היא הזורק. ואם הדעת לא ידעה כלל כיוון שהיה ישן, אין לחייב אותה שאין לה שייכות כלל למה שנעשה, וכמו שנעשה על ידי איש אחר. והגוף לחוד הוא כמו אבן, וכיצד יובן שחייבה תורה במזיק ישן או שלא ידע ולא התכוון.

עוד קשה בזה מה שהקשה ביד המלך הלכות חובל ומזיק פרק א' הלכה י"א, שהנה בכל דיני התורה אנוס פטור ולא נחשב שהוא עשה כלל, ולומדים זאת מ"ולנערה לא תעשה דבר". ובאה התורה ואמרה מהדרשה "פצע תחת פצע" שאדם המזיק לא נאמר עליו דין לפטור מאונס שלומדים מ"ולנערה לא תעשה דבר",  ואנוס חייב. ולתוספות חייב רק באונס שאינו גמור, ובאונס גמור פטור. והקשה היד המלך איזו סברא יש לחילוק זה של התוספות. אם התורה אמרה שבאדם המזיק אין את הלימוד לפטור אונס מ"ולנערה לא תעשה דבר", הרי מעתה על כל אונס הוא חייב. ומהיכן נביא מקור וטעם לחלק שיש אונסים שחייב ויש אונסים שפטור.

הנראה לעניות דעתי בזה, ואקדים קודם שתי הקדמות.
האחת, בתחילת פרק שני בבא בתרא, מבואר שהנוטע אילן בחצרו, וידוע בשעת הנטיעה ששרשי האילן יגדלו ויזיקו בור בחצר של שכנו, אין הנוטע נכנס לגדרי מזיק, אלא הווא רק דין בהלכות נזקי שכנים שיסודן זכויות השימוש בחצרות.
ובספר ברכת שמואל שם שואל למה לא נחשב מזיק מדין ד' אבות נזיקין, ומבאר, ש"מזיק", הוא רק אם עושה מעשה שצורת המעשה היא של מעשה פעיל המכוון כלפי ממון חבירו להזיקו. ובנוטע צורת המעשה היא של להשתמש בתוך שלו ולכן אע"פ שאם היה נוטע אילן בשדה של הפקר הסמוכה לבור של חבירו היה נידון כמזיק מד' אבות נזיקין, מכיוון שבנוטע בחצר שלו אין על זה צורת מעשה ההולך אל של חבירו להזיקו, אינו נדון כמזיק. והשאלה היא רק על זכויות השימוש, שחבירו רוצה להשתמש בשלו לבור, והוא רוצה להשתמש בשלו לאילן, ואין שניהם יכולים לממש ביחד את זכותם להשתמש בשלהם. וזהו יסוד פשוט המוכח מסוגיות רבות ולשונות ראשונים רבות.

הקדמה שנייה, שכשחידשה התורה ד' אבות נזיקין לחייב את הבעלים על היזק שעשה ממונו, חידוש התורה הוא לייחס את מעשה ממונו אליו, ולהחשיב כאילו מה שעשה ממונו הוא בעצמו עשה בגופו.
בשור עיקר דינו הוא שהבעלות הממונית מייחסת את מעשה השור אליו כאילו הוא עשה.
בבור אינו תלוי בבעלות קניינית, אלא מה שהוא עשה שיהיה בור מייחס את הבור אליו, ומצטרף לזה שמעשה יצירת בור שדרכו להזיק ברשות הרבים, הוא מעשה פעיל של לילך להזיק את חבירו, וכל המשך מציאות הבור שם נחשב המשך מעשה המזיק של הכורה כלפי מי שיכול להינזק. ולכן אע"פ שהניזק הוא שנתקל, ואל הבור הלך והזיקו, נחשב הכל מעשה פעיל של לילך ולהזיק כלפי ממון חבירו, מכח הנחת הבור הראשונה שהיא פשיעה מצד הכורה.
וגם בשור הבעלות הקניינית היא רק אופן אחד לייחס את מעשי השור אליו. שגם במעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב על היזק הבהמה ולשיטת התוספות משום שהדין הוא שהבהמה היא שלו לדיני ממונו המזיק. מטעם שהוא עשה שתזיק ולכן מעשה ההיזק שלה מתייחס אליו.
גם זה יסוד פשוט ומוכח מסוגיות רבות ולשונות ראשונים רבות. כתבתי בזה יותר באורך בספר ברכת שמואל המבואר, שכתבו שם יסוד זה, ועיין עוד במה שכתבתי ב"חומר למחשבה" בבבא קמא ג' א'.

ואקדים עוד שני מקומות שצריכים ביאור.
הנה באבנו סכינו ומשאו שהניח ברשות הרבים ולא הפקירם, רב סובר שאין לחייב משום בור שהתורה חייבה רק על בור הפקר, ומחייב משום שור, ומחייב על כלים. ושמואל סבור שהתורה חייבה גם בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, ולכן חייב משום בור, ופוטר על כלים. עיין בדף כ"ח ב'. ולכאורה מאוד קשה לפי שמואל למה פוטר על כלים. שאע"פ שמשום דין בור שיש באבנו סכינו ומשאו פטור, אבל הרי יש בו גם דין שור כמו לרב. דעל מה שרב לומד שיהיה בזה דין שור אין שמואל חולק. שכל המחלוקת היא רק שלשמואל שייך לחייב משום בור אע"פ שאינו הפקר. ויותר מזה אינו חולק. ומסכים עם רב שאפשר ללמוד את החיוב משור. רק שדומה יותר לבור ולכן מחשיבו תולדת בור.

כעין זה הקשה הרב גוסטמן ז"ל בקונטרסי שיעורים סימן א', שבדף ה' ב' הגמרא אומרת שאפשר ללמוד את כל הד' אבות מבור ומאחד האבות האחרים. ושואלת הגמרא אם כן למה נכתבו כל הד', ומתרצת שנכתבו להלכותיהם. קרן לחלק בין תמה למועדת, שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים, בור לפטור בו את הכלים, ולרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור לפטור בו את האדם, אדם לחייבו בארבעה דברים, אש לפטור בו את הטמון וכו'.
וקשה שהנה אש אפשר ללמוד מבור ושור. ואם הבעיר אש, מדין מזיק של אש פטור על הטמון, אבל מלבד שיש בה דין מזיק של אש, יש בה גם דין מזיק של הצד השווה מבור ושור שממנו היינו מחייבים לולא היה כתוב אב נזיקין של אש. ואם כן מדין זה נחייב אותו על הטמון.

ותירץ הרב גוסטמן שם:
"ולאחר העיון נראה לי לחדש בס׳׳ד חידוש גדול אשר לדעתי היא נקודה נפלאה, ומפתח לכל הלכות נזיקין.

נראה דלא חייבה התורה את המזיק לשלם אלא בתנאי שיש עליו מקודם "חלות שם מזיק".
כגון אדם המזיק, או שור המזיק, או אש, וכן כל אבות נזיקין.
אבל אם יצויר שאדם יזיק את חברו אפילו במזיד ממש ובכוונה להזיק, וכן אם שורו או שאר מזיקין יזיקו בכל גדרי ותנאי הנזיקין שהתורה חייבה עליהן, רק שחסר תנאי זה של חלות שם המזיק, פטור הוא מתשלומין.
דלא חייבה תורה על נזקין אלא "אדם המזיק" לא אדם סתם, וכן בכל הארבעה אבות לא חייבתו תורה אלא אם הוא בעל "שור המזיק" לא בעל השור סתם, וכן בבור ובכולם, אינו חייב אלא אם כן קודם חל על הבור או על האש שם מזיק, ואז חייב הבעלים מדין בעל המזיק.

ולפי״ז יאירו לנו דברי הגמרא הנ״ל [לקמן ה' ב'] כשמש בצהרים, "דלמאי הלכתא כתבינהו רחמנא? להלכותיהן שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים", הכונה בזה שכיון שנתנה התורה למזיק זה שם המזיק של שן ורגל, ושן ורגל פטור הוא ברשות הרבים, שוב אי אפשר לחייבו ברשות הרבים מטעם בור וקרן. שהרי אין לו שם מזיק של בור וקרן, שהרי התורה נתנה לו שם מזיק של שן ורגל.
ואע"פ שאילו לא היה כתוב בתורה לגמרי שן ורגל, היה חייב גם ברשות הרבים שהיה נלמד מהצד השוה של בור וקרן, היינו משום דמילפותא [מהלימוד] היינו נותנין לו שם מזיק של בור וקרן, אבל כעת שנכתב בתורה ששמו של מזיק זה הוא שן ורגל, לא שייך ליתן לו עוד שם של בור וקרן. וממילא אע״פ שיש לו כל המעלות של בור וקרן, מכל מקום פטור הוא מדין בור וקרן. שמזיק שאין לו שם מזיק לא חייבה תורה בתשלומי נזקו אפילו אם הזיק בכל הגדרים ופרטים שחייבה תורה עליהן… שלא מצאנו בפרשת נזיקין חיוב על מזיק בלי שם מזיק". עד כאן לשון הרב גוטסמן. ועיין שם שהוכיח עניין זה מעוד מקומות רבים, וביאר לפיו הרבה דברים מוקשים בגמרא ובראשונים. וצריך ביאור בדבריו להבין תוכן העניין.

עניין נוסף יש להקדים, הנה בתוספות ו' א' דיבור המתחיל "לאתויי", כתבו שאם אחד הדליק אש, ובא אחר ולקח את האש והדליק איתה גדיש. שהשני חייב והראשון בעל האש פטור. וכן אם אחד כרה בור, ובא השני ודחף לשם שור בכוונה, השני חייב והראשון שכרה את הבור פטור.
ובספר ברכת שמואל שאל, מה הטעם שבעל האש ובעל הבור פטורים. וכתב שהטעם הוא לפי מה שכתב הרא"ה "דלא חייבה התורה על מה שאנסו להבור אלא על מה שנעשה ממילא על ידי הבור" [זהו לשון הברכת שמואל בכוונת הרא"ה. ולא ביאר בזה יותר מלשון זו.
ולשון הרא"ה עצמו:

"ומיהו באדם שדחף שור לבור נסתלקו מעשי בעל הבור לגמרי דהא לא פשע כלל לגבי אדם שלא ידחף לשם.

וליכא לחיוביה משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס, דהאי נמי תחילתו בפשיעה הוא לגבי שור דוחף וכיון דכן כי הוי אנוס בסוף שדחפו אדם וליחייב, דליכא למימר תחילתו בפשיעה וסופו באונס לחייבו אלא ממילא, אבל שהזיקו מתוך אונס שאנסוהו אחרים הוא דפטר.
ואדם זה הדוחף חייב בכל, דכיון דבן דעת הוא ודעתו היה להזיקו ודאי היה מזיקו אם לא בבור זה בבורות אחרים או בענין אחר".

הקושיא למה ייפטר בעל הבור היא, שהרי התורה ייחסה את מעשה ההיזק שנפעל על ידי הבור אליו, והחשיבה שהוא עשה. ואם כן יש להחשיב זאת שבעל הבור אחז בשור ודחף אותו לבור. וכן האדם השני גם הו אחז בשור ודחף אותו לבור. ואם כן שניהם עשו את המעשה בשווה ויש לחייב את שניהם.
וכן באש, התורה החשיבה את בעל האש שהוא בעצמו בגופו עושה להבעיר את גדיש חבירו. וכן השני שלקח את האש של הראשון הלך והבעיר בידיו את הגדיש עשה. ואם כן שיתחייבו שניהם.
ובמה שתירץ הרא"ה על זה צריך ביאור.

עוד קשה סיום דברי הרא"ה, שביאר הברכת שמואל שם שהיה קשה לו למה מחייבים את האדם הדוחף בכוונה בכל ההיזק, כיוון שגם הבור שותף בחלק מהמעשה. וכמו אם אדם הניח אבן ברשות הרבים, והניזק נתקל בקרקע שליד האבן ונפל, ובנפילתו נשוף כלי שבידו באבן ונשבר. שבעל האבן פטור כיוון שגם הקרקע גרמה. ובאדם שדחף לבור, גם מציאות שיש שם בור גרמה. ומה שתירץ על זה הרא"ה שודאי היה מזיקו אם לא בבור זה בבורות אחרים או בעניין אחר, צריך ביאור. ועיין בברכת שמואל המבואר שהארכתי בביאור כל העניין.

ובזה נבוא לתכלית העניין, והוא ענין עמוק בדרכה של תורה. שהנה כתבו בתוספות כתובות נ"ו א': "מיהו מלוה [כלומר הלוואה] לא חשבינן כתובה בתורה. דאפילו למאן דאמר (קדושין דף יג:) מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי, היינו דוקא כגון נזקין וערכין ופדיון הבן דמסברא לא הוה מחייבינן להו אם לא שחייבתו תורה בפירוש".

חיוב נזקין אינו נלמד מסברא מדיני ממונות שאם הזיק ממון של חבירו, עצם בעלות חבירו על ממונו נותנת שחייב לשלם לו מה שהזיק. שאין זה כמו גזלן או לווה שממון חבירו בידו, ומעצם דיני ממונות שחבירו בעלים עליו להשיב לו.
אלא הוא חידוש מגזירת הכתוב. וגם אדם המזיק הוא בכלל חידוש זה. עיין בחומר למחשבה ג' א' שהארכתי בזה יותר.
וחידוש התורה לא נאמר על מעשה של היזק, אלא על צורת מעשה של היזק. באדם המזיק באונס, וכגון שהוא ישן, אין מעשה של להזיק. שבישן לא שייך דין מעשה. וכמו שהקדמתי בהתחלה. אבל יש כאן ציור של מעשה.
ברציחה צריך שיעשה מעשה של רציחה ויטול חייו של חברו, ומחייבים אותו על מה שנולד מהמעשה כיוון שהוא הוליד את המעשה ומה שנפעל ממנו. וזה דווקא כשגמר בדעתו לרצוח, והוציא לפועל את מחשבתו על ידי כלי המעשה. ואם רצח כשהוא ישן לא הוא הוליד את מה שחברו מת. וכן בחילול שבת, אם כיבה את הנר מתוך שינה, לא שייך לחייבו כיוון שאין כאן עשייה.
אבל בנזקין לא מחייבים אותו על העשייה, אלא על כך שיש בעולם ציור של מעשה מזיק, והוא בציור הזה בתפקיד של המזיק. ובישן ובכל אנוס יש ציור של מעשה מזיק.

וזו כוונת הדברים שכתב הרב גוסטמן, שהתורה ציירה ארבעה ציורים של מעשה היזק. והם רק ציורים. "שם מזיק" ולא מעשה מזיק. ומה שמחייבים אותו הוא על היותו נכלל באחד הציורים. ואם נכלל באחד מהם ממילא שייך לשם הזה ולא לשם של מזיק אחר. ואם החיוב היה על מעשה ממש, לא היה אפשר לתרץ מה שהקשה הרב. שמכיוון שמבור ושור היה אפשר ללמוד שחייב על אש, הרי בכל אש עשה גם מעשה מזיק גם מדין שור ובור, וכיצד אפשר שעל מעשה זה ייפטר מלשלם על טמון, שהרי עשה את המעשה.

דין אדם מועד לעולם אינו דין הקובע שגם באונס נחשב שהוא עשה. ואינו סותר כלל את הלימוד ולנערה לא תעשה דבר, שמדבר על מעשים. שאם הם באונס אינם מעשה שלו. אלא הוא דין שקובע את גדרי הציור. שהסברא הפשוטה שכיוון שהוא ישן אין כאן כלל ציור של מעשה היזק. וחידשה התורה להוצאי מזה שגם בישן יש ציור של מעשה היזק. ובזה סוברים התוספות שחידוש התורה לגבי הציור הוא רק על אונס שאינו גמור. ולא חידשה יותר מזה, וממילא באונס גמור נשאר כמו הסברא הפשוטה שאין זה ציור של מעשה מזיק. ואין לזה שייכות כלל לדין ולנערה לא תעשה דבר, ולא קשה קושיית יד המלך.

ובאמת יסוד זה שהדין נקבע על פי צורת הדבר ולא על פי המעשה ממש לבדו, שייך לא רק בפרשת נזיקין, ובאופנים שונים ובמידות שונות הוא נמצא ברוב פרשות התורה. וזהו מעומק דרכה של תורה, שכולה עניינה היחס בין עולם כח הצורות הטהורות העליון לעולם הגשמי. וייתכן שלכן הוצרך לימוד לפטור נערה שנאנסה, שהוא סברא פשוטה מאוד שהיא הרי לא עשתה מאומה וכיצד ייתכן שמי שלא עשה מאומה יתחייב. ונתחדש בלימוד שלא נחייבה משום צורת הדבר לחוד. וזהו רק על דרך אפשר וצריך עוד עיון בזה.

לדוגמה עוד מקום שהדין נקבע על פי צורת הדבר בלבד, הוא מעשה קידושין. שמעשה קידושין אינו עשיית מעשה קניין ממוני, אבל צריך שלמעשה תהיה צורת מעשה קניין ממוני. הוא רק ציור או "הצגה" של מעשה קניין ממוני. בשטר קידושין הוא כותב הרי את מקודשת לי בשטר זה ונותנו לה [קידושין ט' א'] וזה היפך עניין קניין שטר שהמוכר מתחייב בשטר ונותנו ללקוח לראיה שקנה. ובקידושין הבעל שהוא כמו הקונה כותב בשטר שמקח שלו ונותן למוכר. אלא הוא רק ציור של עניין כעין קניין. וכן בקידושין הדיבור פועל חלות הקידושין עם המעשה, מה שאין כן בקניינים, כי הדיבור משתתף בציור המעשה שהוא מעשה קניין, שאומר שהוא קונה אותה. ובאמת לא חל שום קניין ממוני והוא רק ציור כאילו עושים קניין.

ולפי זה מבוארים דברי הרא"ה העמוקים. שאם אדם כרה בור, נעשה ציור אחד שלם של מעשה היזק משעת הכרייה ועל כל ההמשך ועל מה שייתקל בו אדם. ואם בא אדם אחר ודחף שור לבור הזה, הנה לגבי חיוב האדם האחר גם אנו דנים לפי הציור שהוא בציור של מזיק. וקשה אם כן ששניהם בציור של מזיק למה לא נחייב שניהם.
ומבאר הרא"ה, שלעניין שנפטור את הראשון משום מה שעשה השני, זהו משום שהשני מלבד מה שהוא בכלל ציור מעשה של מזיק, שזה מה שנוגע לעניין לחייבו, יש בו גם מעשה ממש של לדחוף את השור אל הבור. ומה שפוטר את הראשון אינו צורת המעשה של השני, אלא מה שהשני עשה מעשה ממש. שבכך שעשה מעשה ממש שינה את המציאות, ושבר את המשכיות הציור מזיק של הראשון.
שכשכרה הראשון את הבור כבר בשעת כרייה מצוייר כאן כל ההמשך, שילך שור לתומו וייתקל בבור וינזק. ובכך שהשני עשה מעשה ממש של לדחוף את השור, שינה באופן לא צפוי מראש את המציאות עליה היה מיוסד הציור.
ובזה יאירו דברי הברכת שמואל והרא"ה הסתומים, שכתבו "דלא חייבה התורה על מה שאנסו להבור אלא על מה שנעשה ממילא על ידי הבור" [לשון הברכת שמואל].
"ומיהו באדם שדחף שור לבור נסתלקו מעשי בעל הבור לגמרי דהא לא פשע כלל לגבי אדם שלא ידחף לשם". [לשון הרא"ה]
מה שנעשה ממילא על ידי הבור הוא הציור. ומה שאנסו להבור הוא הפקעה של הציור על ידי מעשה שמשנה את המציאות באופן שלא היה ניתן לציירו מראש בשעת הכרייה.
וזהו שכתב הרא"ה, "נסתלקו מעשי בעל הבור לגמרי" כי הדוחף עשה מעשה שמוחק את הציור, "דהא לא פשע כלל לגבי אדם שלא ידחף לשם", מכיוון שזה לא היה בציור מראש, אין כאן שם מזיק לגבי זה.

ליתר ביאור, הנה בסנהדרין ל"ז ב': "תנו רבנן: כיצד מאומד [כיצד היא עדות מכח אומדן ולא מראייה ממש] אומר להן שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, אם כך ראיתם לא ראיתם כלום.

תניא: "אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר ואמרתי לו רשע מי הרגו לזה או אני או אתה אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה (דברים יז) על פי שנים עדים יומת המת".

והטעם בזה כיוון שצריך שיראו ראייה ממש בעיניהם ולא רק שידעו, והם לא ראו אלא רק הם יודעים. ואין די בידיעה.
אמנם אם ראו איש ואשה מנאפים, ולא ראו כמכחול בשפופרת, רק שהם כצורת מנאפים, ואפילו ראו מרחוק, די בזה שיעידו על הניאוף. ואף שבלי מכחול בשפופרת אין דינם למות, מכל מקום ממיתים אותם מכח עדות זו, ולא חוששים שמא רק עשו זימה ולא ממש היה מכחול בשפופרת.  כיוון שהעדים ראו את צורת הדבר נחשב כראייה.
וכן אם ראו מרחוק את ידו של ראובן עולה ויורדת כלפי שמעון, ואחר כך ראו ששמעון מת, מעידים שראובן רצח אותו. ואע"פ שאפשר שליבו שבק מעט קודם, או שעקצו נחש, או שראובן דקר אותו במקום שהיה דקור פצע מוות מקודם. כיוון שראו את צורת הדבר נחשב זה ראייה.
אפילו אם אשה רגילה ללבוש בגדים מיוחדים לנידותה, וראו את בעלה בא עליה כשהיא בבגדים אלה, נחשבת עדות עליו שבעל נדה. כי בתפישת בני אדם צורת הדברים שבעל נדה.

בספר חזון איש הקשה, אם אדם הבעיר גדיש של חבירו, למה לא נאמר שיתחייב רק על שכבת החיטים החיצונית שאותה רואים, וייפטר על כל החיטים שבתוך הערימה משום טמון.
והתירוץ, וכמדומני שגם הוא תירץ כן, שצורת הדבר היא צורת ערימת חיטים. ולכן כשרואים את הערימה רואים ערימה שכולה חיטים.
והנה אם המזיק יטען שהיתה זו ערימה של עפר ורק שכבת חיטים דקה עליה, וירצה לשלם רק דמי השכבה. ויבואו עדים שראו אותו מבעיר ערימת חיטים זו, נוכל מכח עדותם לחייבו על כל הערימה.
כי יש לזה צורת ערימת חיטים, והעדים רואים כאן ערימת חיטים. לכן מחייבים אותו דמי כל הערימה, אע"פ שאין אנו יודעים אם שיקר במה שאמר שהיתה זו ערימת עפר מחופה בחיטים.
וכמו שבמנאפים אם העדים ראו אותם כדרך המנאפים די בזה לומר שראו אותם מנאפים אף שלא ראו כמכחול בשפופרת, כי ראו צורת ביאה. כך בערימת חיטים רואים צורת דבר שהוא ערימה שכולה חיטים.

.

וכן בתוספות בבא מציעא ב' א' דיבור המתחיל "ויחלוקו", כתבו שאם רואים חפץ נמצא בידו של אדם זו עדות שהחפץ שייך לו [וכן עולה מסוגיית נסכא דרבי אבא בבא בתרא ל"ג ב' עיין שם]. ואין זה משום שעל פי רוב או חזקה מה שבידו של אדם הוא שלו, שהרי לעדות צריך ראיה בעין. גם אין זה שייך לכך שלא מחזיקים אדם בגזלן, שיתכן שמחזיק חפץ של חבירו ברשות. ואם שניים משחקים בכדור שזה זורק והשני תופס, בשעה שהכדור ביד ראובן הם מעידים שהוא שייך לראובן, ומייד אחר כך כשזרקו לשמעון מעידים ששייך לשמעון וחוזר חלילה. והביאור הוא על דרך שכתבתי שצורת הדבר שמה שבידו של אדם הוא שלו. שאם נאמר לילד לצייר ציור שמראה שחפץ שייך לראובן, הוא יצייר את ראובן אוחז בידו את החפץ. זה מוכיח שבתפישה פשוטה של אדם האחיזה ביד היא ציור של בעלות קניינית. וכיוון שזו הצורה, יכולים להעיד עדות ראיה שראו שהחפץ קנוי לראובן כשרואים את החפץ ביד ראובן.
.
ואל תתמה, שהרי לעולם כל מה שאדם רואה הוא דרך ראיית הצורות. וכגון שאם יש שני תפוחים על שולחן, אם היינו הולכים אחרי ראיית העין לבד היינו יכולים לומר שיש כאן חפץ אחד שהוא מחצית תפוח ומקצת השולחן וצבעו מקצתו ירוק ומקצתו חום, ועוד חפץ שהוא מקצת משאר התפוח עם עוד מקצת מהשולחן והיה אפשר לחלק את מה שעין רואה לאינספור חלוקות כעין זה. ומה שכל אחד רואה שני תפוחים ושולחן הוא רק משום ראיית הצורות ולא ראיית החומר לבדו. וגם בדברים יותר פשוטים הוא כך, שאם רואים אדם שמקצתו מוסתר על ידי כותל אנו רואים אדם ולא חצי אדם ןיכולים להעיד עדות ראיה שהיה שם אדם ולא רק חצי אדם. או אם רואים ספסל מעץ רואים שהוא מעץ ולא שהוא מצופה בעץ ונעיד לחייב את המזיקו דמי ספסל עשוי מעץ וכל כיו"ב. שכל ראיותינו הם ראיה של צורות וראיית החומר היא רק לעשות אפשרית את ראיית הצורות, ולעולם אין רואים חומר לבד. וכל עניין התורה הוא ללמדנו לראות שרשי הצורות הטהורות שהן בשורש העולם שבהן נגלה אור הבורא.

.

ועל דרך זו, אם יעמדו עדים ויראו את ראובן כורה בור, מכיוון שהבור הוא דבר שדרכו להזיק, צורת הדבר שהם רואים כעת היא של ראובן מזיק את בני רשות הרבים.
ומכח צורה זו מתחייב ראובן על מה שניזוק מי שנתקל.
ואם בא אדם אחר ודחף בכוונה שור לבור הזה, זהו אונס בלשון הרא"ה, מבחינה זו שבא במעשהו ויצר מציאות חדשה שלא היתה צפוייה מראש ולא נכללה בציור הראשון. וזה שכתב שהתורה לא חייבה אלא על מה שנעשה ממילא. שממילא זהו מה שנכלל בציור הראשון.

ומה שכתב הרא"ה שהדוחף חייב כיוון שאם רצה להזיק היה מוצא בור אחר או מזיק בעניין אחר, כוונתו שמלבד ציור של מעשה היזק, יש כאן מעשה ממש, שיש כאן כוונה והוצאה לפועל של הכוונה. וכדי להבחין שכוונתו למעשה ולא לציור של מעשה, הסביר שיש כאן כוונה ורצון להוציא לפועל את ההיזק. שזה עניין מעשה ממש, ולדין ציור של מעשה אין זה שיך ואין בזה צורך. ומכיוון שעשה מעשה ממש של להזיק את השור, והמעשה ממש פשוט שכולו מתייחס אליו בלבד, שהרי הבור לא עשה מבחינת מעשה ממש מאומה, לכן הציור מצטייר לפי המציאות שהיא מעשה ממש, ויש כאן ציור של מעשה היזק שכולו נעשה בידי הדוחף, ומכח הציור הזה הוא מתחייב בכל הנזק. וזהו מדוייק היטב בלשון הרא"ה, ודבריו מאירים מאוד.

עיין רש"י בבא קמא ט' ב' לגבי מסר אש לחרש שוטה וקטן, שנאמר שריש לקיש מחייב בשלהבת משום ש"ברי היזיקא". ופירש רש"י: "מבורר הזיקו לכל שהיא מזומנת להזיק". ויש לדקדק מהו שכתב "לכל". שלכאורה הדין תלוי אם וודאי יזיק, והיה לו לומר רק שמבורר ומזומן היזיקו. ועיין מה שכתבתי שם שמוכח מדברי רש"י שאינו דומה לרוח מצויה ולא לרוח שאינה מצויה כי יש בו מקצת דעת, ותלוי אם צורת המעשה היא שכשמניח בידי החרש עושה מעשה שצורתו היזק כלפי גדיש חבירו. וזה שכתב רש"י שאם בעיני הרואה יש במעשה צורת מעשה להזיק את הגדיש חייב. ועיין שם ביתר ביאור.

.

עיין בבא קמא נ"ג א' רש"י דיבור המתחיל "את קטלתיה", וברש"י בבק קמא י"ג א' דיבור המתחיל "אנא". ומה שהקשו עליו בדף נ"ג א' בתוספות דיבור המתחיל "לעולם". ולמה שכתבתי דברי רש"י מובנים, שהציור הוא שבעל הבור הרגו כולו. וזה כמעט מפורש במה שהסיקו בתוספות: "על כן נראה דבור נמי פלגא נזקא עבד ומשום שגמר ההיזק ודומה כמי שעשאו כולו אמרינן כי ליכא לאשתלומי מבעל השור משתלם מבעל הבור". שללא מה שכתבתי אין הבנה כלל מה שייך בזה "דומה כמי שעשאו כולו" לעניין חיוב מן הדין. שמה אכפת לנו שדומה שהזיק אם באמת לא הזיק.

ובסברת חכמים כתב רש"י בדף נ"ג ב', דיבור המתחיל "מאי דאית לי": "אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כולה הזיקא עבד הלכך במועד בעל השור משלם כוליה ובתם בעל השור משלם פלגא ופלגא מפסיד וגבי מתניתין נמי בתר כורה אזלינן ושניהם פטורים". ולא מובן מהו בתר מעיקרא. עיין ברכת שמואל המבואר סימן ג' שדן בזה והביא הסבר הפני יהושע, ושם מבואר שסברת הפני יהושע קשה להבנה. ושם בדיבור המתחיל "באנו" כתב רש"י בסברת חכמים: "לרבנן בעל האבן חייב דהוא גרם כל הנפילה". ולכאורה אין לו הבנה שהרי פשוט שגם הבור עשה את ההיזק. ולמה שכתבתי גם זה עניין של הציור שלרבנן כיוון שהשור דחף הציור הוא שהוא הזיק.
ובין לרבנן בין לרבי נתן לא הולכים אחרי מי באמת פעל את ההיזק אלא אחרי מי שהציור הוא שהוא פעל את ההיזק. ואין לסוגיא זו ביאור אחר שאין בו דוחק.
ועיין בבבא קמא י"ג ב' שהסוגיא שם מתפרשת על פי זה, ועיין מה שכתבתי שם בתלמוד מוסבר.

.

– – –

.

אני מעתיק כאן מה שכתבתי בבבא קמא כ"ו ב' שיש בו תוספת ביאור חשובה בעניין זה:

"ואמר רבה זרק [מזיק. רש"י] כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות, בא אחר וסלקן, או קדם [הוא] וסלקן, פטור. מאי טעמא? בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה [בזמן שזרקו פסוקים חיציו]. [פטור. שהרי מזריקתו אין סופו לישבר עד שינטלו הכרים וזה שנטל הכרים ואפילו הזורק עצמו נטלן פטור דגרמא בניזקין הוי. רש"י]

יש לעיין, הרי הזורק על כרים רצה להזיק ממון חבירו, ועשה מעשה כדי להוציא לפועל מחשבתו ויצא המעשה לפועל וניזוק חבירו. ואם כוונת התורה לחייב את המזיק מה הטעם שפטרה גרמא.
הנה לבן רדף אחרי יעקב ואחר כך נשבע לו שלא ירע לו, ואמר לו "עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה". כשבלעם בא לקלל את ישראל, ואמרו חז"ל שבלעם הוא לבן, נאמר "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם אֶל-הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ", ואמרו חז"ל שהקיר הוא אותו גל ומצבה שהיה עד שלא יבוא להרע [עיין תרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת בלק ומדרש תנחומא ויצא סימן י"ג]. וזהו שורש עניין עדות שהוא כח לפעול כפי העדות ובית הדין מוציאים אותו לפועל בכך שדנים לפי העדות כמו שדנים לפי ידיעה ודאית. עיין מה שכתבתי בזה בגיטין ע"ו א' לגבי צירוף עדות ובגיטין ע"ח ב' לגבי תרי ותרי.
וגם דין מזיק כך הוא. שמעשה המזיק הוא צורה גשמית של עשיית היזק. והיא כמו אותו גל. ועל ידי שיש צורה זו בעולם נפעל הכח של חיוב מזיק על המזיק.
קצת משל לזה שהנה נפש שאינה מלובשת בגוף היא מת אינה יכולה לפעול מאומה בעולם וכמו שאינה במציאות. ורק בהתלבשותה בגוף יכולה לפעול בעולם ולהוציא לפועל מה שש בה בבחינת "בכח". לכן צריכה העדות את הגל שיהיה לה כמו גוף ועל ידי שהיא מלובשת בו יוצא כוחה אל הפועל בעולם. וכמו כן צריך דין חיוב מזיק את גוף מעשה ההיזק שיהיה מלובש בו כמו העדות בגל ועל ידי זה יוצא כוחו אל הפועל. ולכן לא מתחייב המזיק על ידי גרמא כי אם בדיני שמיים. הטעם שמתחייב בדיני שמיים הוא משום שבאמת הוא מזיק כמו מי שהזיק במעשה גמור. רק מה שבית דין כופים לשלם זהו רק שהם מוציאים לפועל את כח הפעולה של הדין עצמו. וכדי שלדין עצמו יהיה כח פעולה צריך שיהיה מלובש בגוף, וגופו הוא המעשה. ולכן צריך מעשה שיש לו צורת מעשה מזיק שלמה ואי אפשר לחייב על גרמא.

וזהו גם הטעם במטמא פרי של חבירו שיש מי שאומר שפטור משום היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. ולכאורה תמוה מאוד שהרי אין זה גרמא שהזיק במעשה גמור בידיים, רק אינו ניכר למי שרואה. ומה השייכות בין מעשה היזק לבין להיות ניכר. שזה כמו לחלק שאם הזיק בלילה פטור כיוון שאין אנשין יכולים לראות, ואין בזה שום סברא. ולמה שכתבתי הוא מבואר.

ועיין עוד מה שכתבתי בבבא קמא ל"ז ב' לגבי חזקת ג' פעמים.

.

.

מתוך מכתב לבאר דברי הרב גוסטמן שהבאתי בבבא קמא ג' א' [הובאו לעיל בגוף הדברים]:

.

כשאדם פוגש את דין ד' אבות נזיקין, בהבנה טבעית נראה שהעניין הוא שאם אדם הזיק ממון חבירו, מה שהאדם פעל את ההיזק זהו סיבה לחייב אותו לשלם. ואם לא שמר על ממונו שדרכו להזיק משלם כאילו הוא הזיק שהרי התרשל בשמירה המוטלת עליו.
ולפי זה החלוקה לד' אבות היא רק לתאר אילו דברים אדם אחראי עליהם לשמור וממילא אם התרשל משלם. ויש כאן חלוקה לסוגים של דברים שעל האדם לשמור, ובכל סוג יש פרטי דינים שעל אש פטור על טמון ועל שן ורגל פטור ברשות הרבים.

לפי זה מקשה הרב גוסטמן, אם הזיק ברשות הרבים בדרך של שן שפטור ברשות הרבים, למה לא יתחייב ברשות הרבים מההלכה של בור ואש, שהרי שן הוא שייך גם לסוג של בור ואש שחייב ברשות הרבים.

מה שמתרץ על זה הוא לא רק מכח הקושיא הזו בלבד, כשלומדים עוד סוגיות רואים שעוד קושיות מתיישבות על פי זה ודברים סתומים מוארים. לכן הוא אומר שזה מפתח במסכת כי זה מאיר הרבה מקומות נוספים.

תירוצו הוא שכדי לחייב צריך שפעולת ההיזק תהיה עליה חלות שם מזיק.
הכוונה בזה, הנה במהר"ל ורמח"ל בכמה מקומות כתבו שבבריאת הקב"ה לא שייך העדר. בתחילת הלכות יסודי התורה כותב הרמב"ם שהקב"ה הוא המציאות והוא נותן מציאות לכל הנבראים כל הזמן. כמו שאי אפשר להחסיר חלק מהקב"ה כך אי אפשר להחסיר חלק מהבריאה שהוא כל הזמן משפיע עליה מציאות. הקב"ה ממלא את הכל, אין עוד מלבדו ואין "מחוץ לו". והוא משפיע בריאה ומשפיע עליה כל הזמן ממציאותו, ואין משהו מחוץ לזה שהוא ריק, ואי אפשר למנוע ממנו להשפיע מציאות לבריאה ואי אפשר לעשות שדבר נברא יפסיק להתקיים.
הסבא מקעלם התבונן במנורה, ואמר שאם מבינים היטב רואים שאי אפשר שהמנורה תחדש מציאות אור. אלא הכל מלא אור כל הזמן. ויש עליו ציפוי של חושך. והמנורה רק עושה סדק בחושך וממילא בוקע מבעדו אור.
נאמר יוצר אור ובורא חושך. החושך, ההעדר, הוא בריאה מחודשת, והקב"ה ברא אותו ונתן לו כח להסתיר את האור ואת המציאות וליצור מציאות שנראית כהעדר.
הכוונה שההעדר הוא מציאות חיובית כמו היש. זה ציור של העדר וחושך וריקנות וחסרון. והציור קיים באופן חיובי כמו שהשלם קיים באופן חיובי. זה כמו שיש בד לבן שמציירים עליו, ואי אפשר לעשות שיהיה שם חסרון אור ומקום שאין שם בד וציור, כיוון שכולו בד וכולו מואר, אבל אפשר לצייר עליו בצבע שחור כמו שמציירים בצבעים האחרים.
צריך לחדש נזק. נזק זה לא לשבור כלי כמו ההבנה הפשוטה שמבטלים את המציאות של הכלי ככלי שלם, אי אפשר לבטל מאומה ממה שקיים, אלא רק לחדש על הכלי את הצורה של שבור.
כמו למשל כשמקדשים אשה מחדשים עליה דין קידושין. כך כדי לשבור כלי צריך לחדש עליו דין שבור.
"קידושין" הוא בריאה שברא הקב"ה בעולם הצורות, ויש בה כח ומהות פועלת, ועל ידי מעשה קידושין גורמים שהיא חלה על האשה, או יותר נכון על הקשר בין האיש והאשה.  כך גם נזק, יש בריאה בעולם הצורות שנקראת נזק, וכששוברים את הכלי הבריאה הזו חלה על החפץ ונותנת לו צורה של חפץ שבור.
בעולם החומרי קשה לראות את זה. החומר מסתיר. בהלכות צדקה נאמר שאין אדם מעני מן הצדקה אלא מעשיר. אם יש לו עשרה זוזים והוא נותן שניים נעשה לו שנים עשר. כי הצדקה לא מחילה צורת העדר על ממונו. הכלל ישראל הוא כבשה בין שבעים זאבים והם טורפים אותה והיא נשארת קיימת. כי לא חל עליה צורת ההעדר. גם העשן של המזבח כל רוח לא היתה מזיזה אותו מלעלות ישר למעלה. כי לא חלה עליו צורת ההעדר. המוות אינו סופי כי זו רק צורת העדר שחלה על האדם, והיא יכולה להשתנות. המציאות עצמה לא בטלה לעולם.
המשנה מלמדת שיש ד' צורות של העדר. "שם מזיק" פירושו צורה של העדר שקיימת בעולם הצורות. "שם" הוא לשון נרדף לצורה. כשהרב גוסטמן אומר שכדי להתחייב צריך שיהיה לפעולה שם מזיק כוונתו שצריך שהיא תהיה המשכה להתלבש במציאות של צורה שקיימת בעולם הצורות הנקראת "שם מזיק". ויש ד' כאלה, שור בור מבעה והבער.
אם אדם הזיק על ידי שן, צורת ההיזק שייכת למציאות שקיימת בעולם הצורות שנקראת "שן". על ידי פעולות והעמדת דברים בסדר מסויים בחומר, משייכים את הדברים להיות מתלבשת בהם צורה מעולם הצורות. כך הם המעשים בתורה של מצוות והחלת דינים. עושים פעולה בחומר ועל ידי זה מתקשרת בחומר אותה צורה.
גם כשפים פועלים באופן כזה. מעמידים את החומר בסדר מסויים ועל ידי זה הוא נקשר בצורה מסויימת וכוחה פועל. רק כמובן כשפים זה להשתמש בזה לאינטרס ולא לדבקות. גם מעשה אמנות הוא כך, צייר מסדר את החומר באופן מסויים ועל ידי זה שורה בו "השראה", נעשים בו חיים רוחניים.
אם אדם מסדר את החומר בצורה של "שן", חל על זה צורת שן. ונעשה נזק השייך לשם שן ויש בו דיני שן. מה שמשייך צורה מעולם הצורות לחומר הוא הציור איך הדבר נראה. אם זה נראה בצורת שן זה נקשר לצורה בעולם הצורות שהיא שן, ומהותה הוא שמה שנקשר בה יש בו את הדין של פטור ברשות הרבים.
בזה מתיישבת הקושיא, אם למשל היה רק צבע ירוק או אדום, אז צהוב היה מקבל שם של ירוק ודיני ירוק. אחרי שיש גם שם של "צהוב" מעתה הצהוב כבר אינו תחת שם ירוק אל איש לו שם בפני עצמו.
אם לא היה דין שן, אכילת בהמתו היה נכנסת תחת השם של בור ואש ומקבלת דינים של בור ואש וחייבת ברשות הרבים. אחרי שיש בעולם הצורות צורת שן, מעתה כיוון שפעולה זו דומה בציור שלה לשן יותר מלבור ואש הצורה שנקשרת בה היא צורת שן ולא צורת בור ואש, והיא נפטרת ברשות הרבים.
אם היה מדובר כאן בהגדרות משפטיות כמו ששכל טבעי של אדם מהשוק מבין, הרי כיוון שסוף סוף הוא הזיק, והיינו יודעים שחייב מלימוד מבור ואש גם לולא היה דין שן, כיצד יתכן שמה שאפשר ללמוד אותו גם משן פוטר אותו ברשות הרבים.
אבל אם מבינים שלא מדובר בהגדרות משפטיות אלא בהתקשרויות של החומר לעולם הצורות, אם כן ייתכן שאם לא היתה צורת שן היתה פעולה זו נקשרת לצורת בור ואש, וכעת כשיש צורת שן היא נקשרת לצורת שן בלבד ומקבלת רק שם שן וכבר אינה תחת שם בור ואש ולכן נעקרה מדיני בור ואש ויש בה רק את הדינים המיוחדים שנובעים ממהשתייכות לצורת שן.
יש כאן עוד יסוד, שאם ההשתיכותלצורה היהת לפי התוכן המהותי מבחינה משפטית של הפעולה, עדיין במהות הוא הזיק נזק שאינו שונה מבור ואש, שהרי ניתן ללמוד חיובו מבור ואש. אמנם ההשתייכות לצורה היא על דרך הדמיון וקריאת שם ואיך הדבר מצטייר.
ולדוגמה בסוגיא לקמן נ"ג א' בשור שדחף שור אחר לבור, לרבי נתן בעל הבור הזיק רק חצי, שהנזק נעשה על ידי השור הדוחף והבור ביחד וזה הזיק מחצה וזה הזיק מחצה, ואעפ"כ אם אי אפשר לגבות מבעל השור גובים את כל הנזק מבעל הבור, והטעם הוא שהציור שאנו רואים לפנינו הוא שור מת מוטל בתוך בורו של זה. והציור הוא כאילו השור הוזק בבור. לכן משלם את כל הנזק מכח הציור לחוד.
שהציור הוא הקובע לאיזו צורה בעולם הצורות תהיה קשורה המציאות החומרית. וכיוון שכאן יש ציור של נזק שלם הוא משתייך לצורת נזק שלם, אע"פ שלא הזיק בפועל אלא רק מחצה.
וכך גם היזק של שן כיוון שמצטייר כדמות שן זה עוקר אותו משייכות לצורת אש ובור ומחיל עליו שם מזיק של שן לחוד. ולכן פוקע ממנו דין אש ובור לחייב ברשות הרבים וחל עליו דין שן בלבד לפטור ברשות הרבים כיוון שהצטיירותו כצורת שן.

זה לעניות דעתי תוכן לשונו של הרב גוסטמן: "נראה דלא חייבה התורה את המזיק לשלם אלא בתנאי שיש עליו מקודם ״חלות שם מזיק״.
כגון אדם המזיק, או שור המזיק, או אש, וכן כל אבות נזיקין.
אבל אם יצויר שאדם יזיק את חברו אפילו במזיד ממש ובכוונה להזיק, וכן אם שורו או שאר מזיקין יזיקו בכל גדרי ותנאי הנזיקין שהתורה חייבה עליהן, רק שחסר תנאי זה של חלות שם המזיק, פטור הוא מתשלומין.
דלא חייבה תורה על נזקין אלא ״אדם המזיק״ לא אדם סתם, וכן בכל הארבעה אבות לא חייבתו תורה אלא אם הוא בעל ״שור המזיק״ לא בעל השור סתם, וכן בבור ובכולם, אינו חייב אלא אם כן קודם חל על הבור או על האש שם מזיק, ואז חייב הבעלים מדין בעל המזיק".

שמה שאדם הזיק ואין עליו שם מזיק אע"פ שנשבר הכלי התורה לא חייבה אותו לשלם על זה, כיוון שהוא לא החיל על המציאות צורת מזיק הקיימת בעולם הצורות. שהתורה היא לא משפט עברי ולא באה להסדיר תיקון ענייני החברה, ואם טובי העיר ופרנסי הקהילה יראו לנכון יוכלו לחייב אותו לשלם שלא מן הדין, וכמו שאמרו ומסיעין על קיצתן וקונסים שלא כתורה, כדי שלא ישברו כל אדם חפץ חבירו. לתורה אין עסק בזה. אלא עניינה הוא בחיבור העולם החומרי לעולם הצורות הטהורות העליון הנסתר להיותם אחדים שיתגלה לאדם העובד את בוראו האחדות שבהם ועל ידי זה יתקרב לבוראו וידבק באורו.  וזה מחדש הרב גוסטמן שחיוב תשלומי נזק הוא רק מכח שהפעולה יש בה ציור שמדמה אותה לאחת הצורות העליונות שנקראות "שם מזיק", ועל ידי זה אותה צורה שורה בה וזה הכוונה ב"חלות".

אם תשאל למה צריך את החידוש של הרב גוסטמן, זה לא ש"צריך", פשוט כך היא הדרך להתבונן בעניינים אלה. זה לא שהרב גוסטמן נתקל כאן בקושיא ואז חידש את כל זה כדי ליישב אותה. אלא שעל ידי עמל ארוך הוא קנה דרך הסתכלות זו מהצטברות של הרבה מקומות שמורים על זה. ובא לומר שכשמסתכלים נכון הקושיא לא קשה. וכמוה עוד הרבה קושיות אחרות. והפרי מזה הוא לא שמתיישבות הקושיות אלא שקונים דרך להסתכל על העולם והאדם והתורה והחיים והקב"ה בדרך עמוקה ומאירה יותר שהקב"ה ברא אותה למי שרוצה להתקרב אליו.

תגים: ,

3 תגובות to “א' – ביסוד דין מזיק ונזקי ממון, ובדין אדם מועד לעולם”

  1. בבא קמא – דף י"ג עמוד א’ « תלמוד מוסבר ומאמרים – בבא קמא Says:

    […] הנכון בזה כתבתי בעז"ה בחידושים סימן א' על בבא קמא, ותוכן הדברים בקיצור הוא שהחיוב על היזק אינו תלוי […]

  2. גיטין – דף ע"ח עמוד ב’ « תלמוד מוסבר ומאמרים – בבא קמא Says:

    […] ועיין עוד מה שכתבתי בבבא קמא כ"ו א' לבאר מדוע פטור על גרמא וביתר הרחבה בחידושים בבא קמא סימן א'. […]

  3. בבא מציעא – דף ב’ עמוד א’ | תלמוד מוסבר ומאמרים – בבא מציעא Says:

    […] צורך לידיעה כלל אלא רק לראיה. ועיין בחידושים על סוגיות סימן א' שהארכתי בעניין הזה שהוא יסוד גדול בהבנת התורה ומפתח […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: